הדהוד בלידה

על תנועה פיזית שמניעה תנועה פנימית, מעגל עצבי בין-מוחי ונוירוני-המראה בלידה

כמה פעמים היית בלידה והרגשת ש .. משהו שם לא זז   ש..  צריך להזיז כאן משהו.. משהו מרגיש תקוע..

בלידה יש המון משהואים  כאלה שלא תמיד יש להם באותו הרגע שם ברור.

אולי אמרו שהראש לא נכנס טוב לאגן, אולי זה מרגיש קשור לכך שהלידה הקודמת נתקעה בדיוק בשלב הזה, יכול להיות שהתחושה היא שמשהו בתקשורת הזוגית שלהם לא זורם כרגע, או שאין חיבור עם המיילדת, או אולי המשפחה המורחבת נכנסת כל הזמן וזה עוצר בה משהו, אולי היא אמרה שהיא נורא מפחדת מהחתך, אולי נדמה לך שמשהו בעברה מציף אותה עכשיו ודורש התייחסות....

אולי

ואולי

ואולי

לפעמים תהיה לנו תחושה חזקה מה זה המשהו הזה שנראה שמפריע ללידה להתקדם, אבל לא תמיד נדע. וגם אם נדמה ש 'יש סיבה' , לא בטוח שנבין עד הסוף מה בדיוק קורה ומאיפה זה מגיע.

ואת האמת, לא בטוח שחייבים. אולי אפילו כדאי לעזוב את הניסיון להבין –למה-  ובמקום, אני מציעה, אפשר פשוט להתייחס לנקודת הזמן הזו כ  משהו באנרגיה שמבקש לנוע.

תנועה פיזית, תנועה פנימית

אני עובדת עם נשים. מלווה אותן דרך קצרה או ארוכה. לאורך השנים המקום אליו מירב ההקשבה שלי פונה הוא המפגש העמוק מבפנים. השינוי הפנימי שקורה בתוכה.  התנועה העמוקה שמתרחשת.

אחד הדברים שמרתקים אותי בכל פעם מחדש,  הם המקרים הרבים שבהם אני נוכחת לראות את התנועה הפנימית המתרחשת בעקבות תנועה חיצונית. בעקבות התנועה הפיזית של הגוף. 

הרי ברור לנו שלידה היא תנועה. שכל רובד בלידה מבקש לנוע. 

האגן מבקש תנועה,  הרחם בתנועה גלית מתמדת, צוואר הרחם נפתח, התינוק בתנועה, הקול, הנשימה, התחושות, הרגשות, זרימת המחשבות, הדמעות, התנועה של גלי ההורמונים, ההפרשות, התקשורת בין בני-זוג, התקשורת שלה עם אמא שלה או שלו, עניני עבר לא פתורים,  ועוד ועוד אינסוף רבדים מבקשים לעבור ולנוע דרך הגוף.

אם נתייחס  ל תנועה -  כאל  הנעה של אנרגיה,  נוכל להתייחס לתנועה פיזית כעוד דרך להניע את האנרגיה של הלידה, כאחת מהדרכים בהן אנחנו מאפשרים לאנרגיה של הלידה, היולדת, התינוק – תנועה.

ורנה שמידט (Schmidt ) מיילדת איטלקייה , הכותבת ספרות מקצועית, מכשירה מיילדות ועוסקת רבות בפיזיולוגיה של הלידה, אומרת:

"מתח בשרירים הוא למעשה תגובה בלתי רצונית למתחים רגשיים.  מתחים אלו נשלטים על ידי איזור במערכת האקסטרפירמידאלית במוח,  המסדירה את הטונוס השרירי הבסיסי ואת תחושת תפיסת הגוף.   מערכת זו משמשת גם כאתר זמני של רגשות בלתי מודעים" (1)

אם לאזור במוח שאחראי על האיזון של טונוס השרירים הבסיסי יש קשר לרגשות בלתי מודעים כפי ששמידט מציינת, חשוב שניקח בחשבון בכל רגע בלידה שהקשר בין הרבדים הללו בתוכנו קיים כל הזמן ברמה הכי עמוקה שיש.

זה כבר ברור לרובנו, ואפילו העולם הרפואי המערבי כבר מסכים לאמץ אליו את ההבנה שאי אפשר להפריד בין הפיזי הרגשי והמנטאלי, ושתנועה או חסימה באחד מהם כמובן משפיעה על השאר ומושפעת מהם.  ובכל זאת,  אני מוצאת על עצמי, שבכל פעם שאני חוזרת משיעור יוגה או אפילו מהליכה ארוכה, ומגלה שהדבר שלא נתן לי מנוחה לפני כמה שעות נראה כרגע אחרת לגמרי, אני מוקסמת מחדש...

'זה פשוט לא ייאמן איך שתרגול של חצי שעה, משנה אצלי את כל המחשבה על החיים '  אמרה לי השבוע חברה טובה אחרי תרגול יוגה.

בכל פעם אנחנו שוכחים, ונזכרים מחדש, בכלי הזה, הגוף , שדרכו הדברים נעים.    שדרכו החיים עוברים.

מפתח התנועה

כשאני פוגשת נשים על מנת לעבד את סיפור הלידה שלהן, המקומות שלא נותנים להן מנוחה הם המקומות בהם הן לא הגיבו למרות שמשהו בתוכן הרגיש את הצורך לפעול.  הן מתמקדות בעיקר במה שהן לא עשו בלידה. הן מספרות הרבה על התנועה שהן רצו לעשות ולא עשו, על השינוי שהרגישו שהגוף מבקש – והן לא נענו לו.

"אם רק הייתי עומדת, הכול היה משתנה, אני בטוחה".

"רציתי לקום מהמיטה ולזוז, ללכת, העיקר לנוע. אבל הרגשתי כל כך נבוכה וחשופה עם כל האנשים שהיו בחדר"

אנחנו פוגשים את עצמנו בהרבה מקומות כאלה בחיים. אנחנו פשוט לא נותנים עליהם את הדעת.  אבל אם נבדוק נגלה שבמקרים רבים אנחנו בולמים תנועה שהגוף רצה לעשות באופן אוטומטי, טבעי. גם תנועות פשוטות כמו הימתחות, או אנחה, וגם התעלמות אפילו מהצורך להתרוקן, אותו אנחנו עוצרים מכל מיני סיבות.     כנראה גם משהו תרבותי שהוטבע בנו כבר לפני שנים, לעיתים גם מתוך הפחד לאבד שליטה.

חוסר התנועה, אי התגובה - יוצרים אנרגיה תקועה שלכודה במערכת, ומשבשת את ההתנהלות הטבעית של התהליך.     האנרגיה של הלידה מבקשת שנגיב אליה.  היא יוצרת עוצמות כה גבוהות, מהגבוהות שבאירועי חיינו, כדי שלא נוכל להתעלם ממנה. היא מבקשת שנהיה שם, ושנגיב. שנהיה שם, שלא נברח, לא נתנתק, לא נתעלם , לא נשכך – ושנגיב. שנגיב מתוך אותנטיות.  מתוך מה שקורה עכשיו, מתוך מה שמבקש ביטוי. 

אבל אם משהו חוסם את היכולת להגיב,  התגובה נעצרת, התנועה נבלמת, הקול נבלע, ואז, האנרגיה שנאספה והתכוננה – תקועה.  הגוף תכנן משהו, היה תכנון של תנועה, של פעולה או תגובה כלשהיא, אבל היא לא התבצעה. היא נקטעה.  זה קורה. זה קורה לנו בחיי היומיום, וזה קורה בלידה.

אחד המפתחות המשמעותיים בתהליך הלידה הוא מפתח התגובה, הפעולה, התנועה האותנטית.

חשוב לבסס אצל היולדת את ההבנה שתנועה בלידה היא לא משהו ש'צריך'. אישה אינה נעה בלידה כי 'צריך לזוז' או כי 'להיות פעילה בלידה זה חשוב ומקדם את הלידה',  או כי 'שכיבה עלולה לעצור את הלידה'. התנועה מופיעה כחלק אורגני מתהליך ההקשבה .

הלימוד של היבט התנועתיות בלידה בהכנת האישה/הזוג ללידה צריך להכיל גם את המידע הפיזיולוגי וגם את שכלול מיומנות ההקשבה הפנימית .  על ידי כך התנועה הפיזית מהווה בפשטות תגובה טבעית להיותה קשובה להתרחשות בתוכה.

בגישת ה Somatic Experiencing גישה לעבודה עם חוויות טראומתיות שפותחה על ידי ד"ר פיטר לוין (2), עובדים הרבה עם המימד של זיהוי התנועה הפיזית שנעצרה. אחת הדרכים בהן התרפיה הזו נוגעת, היא היכולת לזהות את התחושה של ההתכוננות לפעולה. הזיהוי של ההתעוררות לפעולה בגוף, של הרצון להגיב ע"י ההקשבה לתחושות גופניות.

       היא יושבת מולי, אנחנו נפגשות לעבוד לקראת הלידה שלה.  תוך כדי שיחה אני רואה אותה זזה באי נוחות, מחפשת תנוחה חדשה.   אני עוצרת אותה בדיוק שם. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו לעזור לה לזהות מה מתרחש בתוכה ומה הגוף מבקש כרגע.  'לא יודעת, לא נוח לי'  מה בדיוק לא נוח? אני שואלת. 'פשוט לא נוח' היא עונה.  איך זה מרגיש הלא נוח הזה? אני מתעקשת, ' זה כאילו הרגל שלי עצבנית, לא רגועה, וגם בגב התחתון.'    מה בגב התחתון? אני מחפשת אצלה את הזיהוי המדויק בתוכה. מה הוא צריך?

תוך כדי שאלתי היא מתחילה לזוז. כאילו לשחרר משהו בגב. אני מעודדת אותה להמשיך, להסכים להיות לגמרי קשובה למה הגב צריך ומה התחושה כשהיא בתנועה.

היא מניעה את הראש ואת הכתפיים , וגם את האגן היא מניעה, כאילו מתנדנדת קצת מצד לצד על הירכיים. והנה נכנסת נשימה עמוקה ספונטאנית, היא נשענת אחורה, מסדרת כרית נוספת לראש ומחייכת.

והרגל? אני שואלת,  'נרגעה' היא עונה.

הזיהוי, המודעות לצורך בשינוי, בתנועה, מאפשר את היכולת להגיב, לנוע מתוך ההקשבה.

הקשבה מהגוף

אני מוצאת את עצמי כורעת באותה תנוחת כריעה כמו היולדת שמולי.    מניעה את האגן שלי כמוה, ממש בקצב שלה  ביחד אנחנו עושות את אותה תנועה של פתיחת כף היד בכל ציר מחדש.  והנשימה,  גלי הנשימה שלנו מסונכרנים.  אני פשוט איתה.

"הרי לפעמים צריך להנחות אישה לשנות תנוחה, או כשהראש לא נכנס טוב לאגן, או כשמשהו נתקע ויש תנוחות שאנחנו יודעות שכדאי שהיא תעשה עכשיו.  אז בעצם מתי את מתערבת?"  -  נשאלתי כמעט בכל סדנה בה לימדתי נושא זה.   

כשאני מרגישה את זה בגוף שלי, אני עונה.  וגם אז, זו לא בדיוק התערבות, זה בעצם הדהוד התחושות שאני מזהה אצלי בגוף.

דולות ומיילדות ותיקות הנוטות להקשיב לתהליכים המתרחשים אצלן ואצל היולדות מספרות פעמים רבות שרגע לפני שהיולדת אומרת בקול רם שהיא מרגישה צורף לדחוף, הן 'חייבות' ללכת לשירותים... הן מתארות איך הן מרגישות את כל הגוף שלהן דוחף יחד איתה, או מוצאות את הגוף שלהן נע באותו הקצב עם היולדת, בלי שהתכוונו לכך באופן מודע.

שדה משותף

כשמשהו בתהליך הלידה מבקש לנוע, כשמשהו אצל היולדת מבקש לצאת , להתבטא , וזה לא קורה,  אני מרגישה בתוכי את התנועה הקפואה אצלי בגוף. כל הגוף שלי הווה את התחושה של משהו שהתכונן לזוז, ונתקע. את הצעקה, או הבכי. את הגוף שרצה לקום, לזוז, להתארגן אחרת.   אני מזהה איך האגן שלי מכווץ, כל רצפת האגן מוחזקת חזק, הכתפיים עולות, הנשימה מתקצרת ..ולפעמים, אם עוד לא זיהיתי את כל זה עד אז, אני מרגישה כבר כאילו אני על קצות האצבעות מרוב התכוננות....

לקח זמן רב עד שהייתי מודעת לכל זה.   בהתחלה, כמובן, לא האמנתי לעצמי. ניסיתי להזיז את התחושות האלו שלא יפריעו.   כמו שלימדו אותי : לקחתי נשימה עמוקה,  ומתוך מודעות לכיווץ בכתפיים ובאגן, נשמתי אליהם שישתחררו...  לקח זמן עד שהסכמתי להקשיב לסימנים האלו, עד שהבנתי שהם באים להגיד לי משהו, עד שהבנתי שהם שייכים לשדה שאני נמצאת בו, לשדה המשותף ביננו בלידה. (ובמקרים מסוימים  יכולתי גם להרגיש בגוף שלי את המתח הפנימי או הפחד של בן הזוג.  הרי כולנו באותו השדה).

השלב הבא היה להאמין שזה באמת 'אומר משהו'.  שזו אחת הדרכים בהם המרחב הפנימי של היולדת משתקף, דרכי.  ולהסכים להאמין שאני באמת חשה אותה דרכי, ושאת התחושות האלו אני יכולה להדהד לה חזרה מתוכי, מרגע שנהייתי מודעת להן. 

הדהוד – מעגל עצבי בין-מוחי

הדהוד ( Mirroring ), מתואר על ידי מדע הנוירו-ביולוגיה כפעילות מאד מיוחדת במערכת העצבית שלנו, המתרחשת על ידי נוירונים מיוחדים הנקראים 'נוירוני מראה'  (Mirror Neurons).

נוירוני-המראה הם מבנים עצביים המשקפים ומחזירים את הפעולה שאנחנו רואים אצל האחר, וגורמים לנו לחקותה או להרגיש דחף לחקותה.   נוירוני המראה שלנו מתעוררים בשעה שאנחנו צופים באדם אחר, למשל כשהוא מגרד בראשו או מוחה דמעה, וחלק מדפוס ההתעוררות העצבית במוחנו מחקה את הדפוס שלו. 

הנוירונים מחקים את הפעולה של האחר, כאילו הצופה היה –הוא – העושה את הפעולה.   בתנאי מעבדה גילו שאין שום שינוי בתפקוד הנוירונים הללו, בין אם האדם עצמו עושה את הפעולה ובין אם הוא צופה בפעולת האחר.   המוח האנושי מכיל מערכות רבות של נוירוני מראה, לא רק לפעולות  חיקוי  אלא גם לקריאת כוונות, ופענוח רגשות.  הם עושים את הרגשות למידבקים, מאפשרים לתחושות שאנחנו עדים להן לזרום דרכנו ועוזרים לנו להסתנכרן. 

אחד מצוות החוקרים של פעילות נוירונים אלו,Marco Lacoboni  , אומר: "עם ההבנה של פעילות נוירוני-המראה, כשאני מכוון במלואי לאדם שמולי, זה לא כאילו נכנסתי לנעליים שלו אלא  ש-  אני ממש בתוכו "

ההבנה שמצב התודעה הנוכח כרגע אצלי משפיע על מצב התודעה של מי שמולי,  מתואר כמעגל עצבי בין-מוחי. (3)

מעבר אינפורמציה אנרגטית בין אנשים דרך תחושות הגוף

ד"ר דניאל סיגל  (Daniel Siegel), פסיכיאטר ילדים, פיתח תחום חדש שנקרא:

 Interpersonal neurobiology  בו הוא מחבר את הממצאים האחרונים של מדע המוח היישר אל הפסיכותרפיה. התיאוריה שלו מתארת את ההשפעה שיש למערכות היחסים שלנו על מערכת היחסים הפנימית בתוכנו.(4)

על פי סיגל היכולת לויסות עצמי, תלויה במידה רבה באינטראקציות שלנו עם אנשים אחרים. הוא מציין כי בין אנשים יש מעבר אנרגיה. יש שיתוף של אינפורמציה אנרגטית.

אחת מהתיאוריות המבקשות להסביר את היכולת 'לקרוא את הזולת' היא תיאורית ההדמיה (סימולציה). כלומר על פיה אדם מבין מה קורה בנפש הזולת על ידי כך שהוא עושה מעין הדמיה בתוכו, חיקוי פנימי של מה שמתרחש בזולת.  כמובן שהגילוי של נוירוני-המראה תומך ומהווה בסיס לתיאוריה הזו. מה שמעניין להוסיף לכך הם ממצאים שפורסמו בכתב העת Neuroscience באפריל 2000 , שם מציינים החוקרים כי על מנת שלאדם תתקיים האפשרות לזהות את רגשות הזולת יש צורך בתפקוד תקין של אזורי קליפת המוח הימנית. אזורי קליפת המוח הימנית הם האזורים האחראים למודעות לתחושות הגוף. 

"כשהסתכלתי לך בעיניים ידעתי שאני יכולה"

אם ההתרחשות הפנימית בתוך היולדת יכולה להדהד אלי,   כנראה שזה גם עובד הפוך.

אם נלך עוד צעד עם ההבנה שמתקיים מעגל בין-מוחי,  להדהוד יש פוטנציאל לפעול לשני הכיוונים , ואולי אפשר אפילו לומר לעוד כיוונים ומימדים.

מה שגורם לי להבין באופן עמוק שהמצב שלי, הstate  שבו אני נמצאת כמלווה, נוכחת במרחב הלידה, מהדהד אל היולדת.

היא רואה את עצמה דרכי, כלומר הדרך בה אני רואה אותה משפיעה באופן משמעותי על האופן בו היא תחווה את עצמה.

ברובד אחד אני נדרשת להיות מודעת לתחושותיי ככלי לסנכרון ביננו וליכולת שלי לדייק את עצמי לצרכיה, ברובד נוסף ההתרחשות הפנימית בתוכי מהדהדת אליה, וגם לתנועה הזו אני מתבקשת להיות מודעת.

כשאני חווה בתוכי את האמונה הפנימית בה, בתהליך שמתרחש, בתהליך שקורה בתוכה, היא יכולה לפגוש (גם) דרכי את הביטחון בדרך שלה.  זה מאפשר לה לאמץ זאת לתוכה ברגעי משבר,  להיזכר בכך ברגעים בהם היא מאבדת את תחושת הביטחון בעצמה.   אלו המקומות בהם נשמע אישה לאחר הלידה אומרת למי שנכח איתה (בן-זוג, דולה, מיילדת...) "כשהסתכלתי לך בעיניים ידעתי שאני יכולה".

ד"ר סיגל משתמש רבות במונח   Neuroplasticity של המוח.  ומתאר את הגילויים בהם אינטראקציה עם אדם אחר אשר יכולה ליצור תשומת-לב למקום חדש, מאפשרת תנועה עצבית שונה מהדפוס הרגיל בה המעגל העצבי פעל עד כה.

בדבריו הוא חוזר ומתאר שההשפעות הקליניות של מידע זה עוזרות למטפלים להבין, בין-היתר, איך

המודעות לתחושות הגוף המשתנות (bodily shifts) שלהם עצמם,  יכולה לשרת אותם כפתח להבנה עמוקה של האדם שמולם.

משהו מבקש לנוע

אז אם התחושה הפנימית היא שיש כאן משהו שמבקש לנוע,  יש תנועה שרוצה לקרות, להתבטא, אני קודם כל מקשיבה. 

אני בודקת אצלי, בשלב ראשון את תחושות הגוף. אחר כך גם מזהה איפה התודעה שלי.   לפעמים אני פוגשת את תחושת הייאוש בתוכי ששום דבר לא מתקדם ועד עכשיו לא הסכמתי להכיר בה.

יש פעמים שאני מזהה שמשהו שלא קשור ללידה, נגיד משהו שלא סיימתי לפני שיצאתי מהבית, או המחשבה על מה קורה עם הילדים כרגע -  מטרידים אותי .   העניין כרגע, יהיה 'לפנות את השטח'.  לפנות כל מה שלא קשור כרגע לזרימה של הלידה.  אבל לפנות  לא במובן של 'זה לא הזמן לחשוב על זה עכשיו', אלא להכיר בקיומו ולתת לו לנוע, להשתנות.  אני יוצאת רגע מחוץ לחדר, עושה טלפון הביתה, אולי רגע נושמת את מה שמציק,  הולכת הלוך חזור במסדרון מניעה את הגוף, מפרקת ממנו מתח שאצור.

אם הייאוש כבר מצא לו מקום גם בתוכי, אני בודקת מה יכול להניע אותי לחזור ולראות את התכלית.

לפעמים לדבר עם קולגה או חברה טובה בטלפון.   היא יכולה להדהד לי חזרה מקום של בטחון וראיה רחבה של הדרך.

פעמים רבות מה שעוזר לי יהיה להתחבר לאנרגיה של התינוק או התינוקת שבדרך.  ואז הכול נהיה ברור.

עם המקום הזה בתוכי,  אני יכולה לחזור לפגוש את היולדת, את הלידה.  עם המקום הזה בתוכי, אני יכולה לאפשר לה לפגוש בתוכה את המקום שמבקש תנועה עכשיו.

שתפו אותי בהרהורים  ובחוויות שלכם :

לתגובות:

קרן פרידמן גדסי    050.7986902

kerenfg@bezeqint.net

 

מלווה נשים בדרכן לאורך ההיריון והלידה משנת  1997

מנחה קורסים לעבודה עם טראומה סביב הלידה יחד עם מינדי לוי, מיילדת-בית

מרכזת קורס דולות ומדריכות הכנה ללידה בבי"ס לאמנות-הלידה במכללת  לוינסקי

מתמחה בתהליכי לידה ופרידה, ובעבודה עם חוויה טראומתית סביב הלידה

מלווה נשות-מקצוע מתחום הלידה בתהליכים אישיים ומקצועיים

קליניקה בתל אביב ובמושב מאור

1  ורנה שמידט Verena Schmid    אסופת מאמרים 'על פיזיולוגיה בהריון ולידה' תרגום ענת תל-אורן

2. .  פיטר לוין, חוקר ידוע בתחום הסטרס והטראומה, מחבר הספר 'להעיר את הנמר' בהוצאת אסטרולוג ומייסד גישת ה - Somatic Experience    לעבודה עם פוסט-טראומה

3   http://www.lifespanlearn.org/documents/Siegel-IPApproachtoPTdraft2.pdf

4. Mindsight,Dan Siegel offers therapists a new vision of the brainby Mary Sykes Wylie

http://www.psychotherapynetworker.com/so04_wylie.htm