"יש הבדל בין לטפח זעם ישן, ולתת לו לתפוח מבפנים , לבין לבחור ללוש אותו מחדש ולבדוק למה הוא יכול להפוך .."  קלאריסה פינקולה אסטס, 'רצות עם זאבים'

סליחה    / קרן פרידמן גדסי

סביב יום כיפור אני שומעת בתוכי את המילה סליחה.   היא עולה בי מדי פעם , בלי הקשר ברור.  תוך כדי שטיפת כלים או במהלך נהיגה.

היא מגיעה, אני מסתכלת עליה, הופכת אותה ושואלת מה היא רוצה לומר לי.

בהתחלה רק ראיתי אותה מולי.  סליחה.         מחפשת בתוכי למי אני צריכה לסלוח,  אני הרי דואגת להתייחס לכל יום בשנה כאילו הוא יום כיפור, מקפידה לפנות ממני כל סיפור תקוע, אם קיים.

התבוננות ב סליחה, גרמה לי להבין עוד משהו.    יכולתי לזהות כמה דברים שאני עדיין מחזיקה בתוכי.  כמה אני מחזיקה כעס ואכזבה על הדברים שלא היו.

מבינה באותו הרגע שחלק מ סליחה זה להסכים להיפרד מלהחזיק רגש/דעה/מחשבה על משהו או מישהו,  שהייתי כל כך מזוהה איתם.  

הדבר הראשון שזיהיתי בתוכי היה הכעס על אבא שלי.     על כל הרגעים הדקות והשנים שהוא לא היה איתי.   עם הזיהוי הזה אני רואה איך קורית לה מעצמה מין פרידה שכזו, פרידה מהציפייה שמשהו יקרה,  שהעבר ישתנה. 

ובימים האלה סביב יום כיפור התחושה העיקרית שאני מסתובבת איתה היא שאני נפרדת. עוד ועוד צצים להם מולי מקומות שכאלה בחיי בהם אני מצפה שמשהו ישתנה. בהם אני כועסת על משהו שלא קורה כמו שציפיתי.  לחלקם מספיק שאזהה אותם והם נושרים ממני כמו נוצות.   חלקם מבקשים הכרות מעמיקה. יש להם מה לומר לי לפני שישקלו לעזוב..

למה שווה לסלוח?

פשוט כי אחרת זה נורא כבד.  כי כל מצב אחר תופס המון מקום , ושואב אליו המון אנרגיה.  בקיצור, מעייף.  לא משתלם.

אז למה בכל זאת אנחנו דואגים לשמר את הכעס, הטינה, התלונה? 

מיד משהו בי קופץ וצועק שלא אשכח לרגע -  יש דברים, הוא מזכיר לי,  שאי אפשר יהיה לסלוח עליהם לגמרי, לעולם. לעולם!!

אני פותחת את אסטס,  (קלאריסה פינקולה אסטס , רצות עם זאבים),  זוכרת שהבטחתי לעצמי פעם לחזור לפרק שבו היא מדברת על סליחה.

אסטס מספרת לי ולהוא שצעק בתוכי, שלימדו אותנו שלסלוח זו עסקה של הכול או לא כלום. שלסלוח זו עסקה של מאה אחוזים.   ולימדו אותנו גם, שלסלוח זה אומר להתנהג מעכשיו כאילו דבר לא אירע.   

נכון אני עונה לה בתוכי. נכון. ככה זה נראה עד עכשיו. סליחה שווה מחיקה מלאה.      אבל אולי יש באמת עוד אפשרויות?

אחת האפשרויות שהיא מציעה היא לבדוק כמה אחוזי סליחה אדם יכול לגייס.  פשוט.

נאמר שנראה לך שאת יכולה לסלוח 60 אחוז.  ולגבי השאר?  את לא יודעת, לא בטוחה, את עובדת על זה.  זה בסדר גמור. ממש בסדר גמור כרגע. היא מציינת. 

אם אתה יכול לסלוח  75 אחוזים , והשאר,  אתה אומר,  לא יודע אם אוכל לסלוח סליחה מלאה , וגם לא בטוח שרוצה את זה.  זה בהחלט נורמאלי לחלוטין.

זו אופציה לא רעה, כך נדמה לי.   אם השתחררתי מ60 אחוז, זה כבר מקטין את העומס.

האם הסליחה מבטלת את הכאב? לא .   היא רק מאפשרת לנו להמשיך בחיינו ולא להישאר תקועים באותה הנקודה.  

תנועה.

סליחה זו יצירה של תנועה פנימית.  נכון יותר לומר -  פעולת הסליחה מאפשרת לתנועה לקרות.

כי מצב חוסר הסליחה ,  הוא מצב תקוע.  זה להחזיק משהו כל כך חזק עד שאין שום דרך לזוז לשום מקום.

מה קורה כשאדם בוחר לאורך זמן באפשרות של 'לא לסלוח' ?  הוא נשאר תקוע בתוך זעם או עלבון ישן.  זה תופס מקום, זה מעייף, זה עטוף בשכבות רבות של ציניות, בשתיקות עקשניות,  בזליגת אנרגיה מתמדת ותחושות עמוקות של חוסר אונים .

סליחה אינה אומרת השתקה, הכחשה, הקפאה.
הכעס בריא.  לוותר על הכעס במקרים מסוימים אומר לוותר על להרגיש. עד שמה שקורה הוא, לא להרגיש כלום.

נטרול הזעם שווה במקרים רבים מדי לויתור על שינוי, על התפתחות.   העניין אינו האם נכון להרגיש רגש כזה או אחר. העניין הוא כמה אנחנו מחזיקים בו. או, כמה אנחנו מוותרים עליו.  הוא הגיע כדי להניע וללכת. להניע ולעזוב.   הבחירה להחזיק בו אחרי שהוא עשה את שלו, מסכנת אותנו באנרגיה ריקה שיוצרת הרס. הבחירה להשתיק אותו, משתקת.

כעס גורם לתגובה.   הויתור על תגובה מוביל לקפיאה.  קפיאה היא ויתור על החיים. היא מנגנון התנתקות מכל תחושה, מכל רגש שהוא. קפיאה היא מנגנון הישרדותי שמתאים לרגעים מאד מסוימים של איום על החיים,   מעבר לכך, זו בחירה בויתור על החיים.

המעיל הישן

כשמשהו היה כל כך נוראי כשהתחושה היא שאי אפשר לסלוח, כשהתחושה היא שאסור לסלוח כי לסלוח זה אומר לשכוח,  אנחנו מסתובבים עם הזעם, עם הדבר הזה שקרה לנו, עם הדבר שעשו לנו –

מחזיקים אותו חזק שלא ייעלם, ובלי ששמנו-לב הוא הופך להיות חלק מהזהות שלנו.

גם כשהעניין לא מודע או לא נאמר בבהירות,  באופן פנימי הוא כבר הפך חלק מה'אני' , חלק מתעודת הזהות הפנימית, ואולי גם החיצונית.  וזה הולך עם האדם לכל מקום.   לכל מקום אליו הוא מגיע, אל כל אדם אותו הוא פוגש, הזהות הזו מונחת עליו כמו מעיל.

הוא מסתובב עם המעיל הזה בעולם, הוא חשוב לו, הוא חלק ממנו, יש לו אמירה על העולם, או עליו.

'הנה תראו', הוא אומר, 'אני זה שעבר ככה וככה, אני זאת שעשו לה כך וכך'.

זהו מעיל הזעם, מעיל ה -'אני לא מוכן לסלוח',   או מעיל ה 'אני תוצר של....'  - פגיעה, התעללות, הזנחה...     זה מעיל ה 'אני צודק' , או מעיל ה  'למרות שעברתי את.. אני מצליח ל..' .

זה לא משנה.   העניין הוא שהמעיל התלבש עלינו בנקודה מסוימת,  ושכחנו , שאפשר גם לבחור בגדים אחרים, לפעמים.

הזמן עובר, והמעיל כבר נהיה ישן,  ממש ישן, כבר מתפורר בשרוולים, ודהוי. כבר לא יפה כמו שהיה פעם.  אבל בהתמדה ובעקביות, אדם  מקפיד ללכת איתו.

הזמן עובר, אדם גדל, והמעיל,  כבר קצת קטן, וזה מרגיש צר מעט או הרבה, ומגביל את התנועות ...

המעיל של פעם.

בכוח, הוא מחזיק בו. לא מוכן להיפרד.  כי המעיל, כך הוא אומר, נהיה חלק ממנו.     כשהמעיל עליו הוא מזכיר לו ש - הוא, לוחם למען הצדק, או , למען החלשים.   הוא מזכיר לו ש – הוא אדם פגוע ושיש הצדקה לכך שקשה לו.   הוא מזכיר לו ש-  יש אנשים רעים וצריך להיזהר.   הוא מזכיר לו  ש -  שכל רגע יכול לקרות אסון וצריך להתכונן, להיזהר, לא לשכוח.

השלב הראשון בסליחה,  לא קשור כלל לצד השני, לאלו שאני לא סולחת להם.  השלב הראשון יהיה להסכים לתלות את המעיל על הקולב בכניסה לבית.   פשוט כך.   רק להסכים להניח אותו שם, ולהיכנס הביתה בלעדיו.

זה לא אומר לשכוח.  זה גם לא אומר לחדול לחשוב על האדם, או המאורע. 

זה רק להסכים לקחת חופש ממנו.  לזמן מה.   ולזמן מה,  יהיה נחמד רגע ללבוש חולצה נוחה, גמישה,  ומתוך מודעות לזמן הזה, לעשות בו משהו לגמרי אחר.  לצייר, ללמוד, לכתוב , לטייל,  לבנות.  משהו מרפא לנפש הפצועה, אומרת אסטס.   אחר כך,  יהיו לה, לנפש, עוד מאגרים להתמודד עם הפגיעה. 

לעיתים, בשלב הראשון , המקום בו אדם יבחר לרקוד, לרקום, לצחוק, יהיה המקום בו אף אחד לא מכיר אותו.  

לעיתים יהיה קל יותר לתרגל להיות  - ללא המעיל – בקרבת אנשים שלא מכירים אותך, ואת המעיל.

השלב הבא אומר: 'להתאפק לא להחזיר' 

בעיני אפשר לראות את השלב הזה כשלב של שמירה על האנרגיה שלך.

איפוק שכזה,  אינו אומר לאבד את הזהירות שנועדה לשמור עלינו, אלא שם את הבעיה במקום אחד במקום לתת לה להתפזר לכל פינה בתוכנו.

זה השלב שדורש הסכמה למודעות לכל רגע בו תשומת הלב של האדם פונה להתעסקות ברטינות, טינות ותכנוני נקמה.

כשאדם עסוק ב – איך אני אגרום לצד השני להרגיש את מה שאני מרגיש, מה אעשה כדי שיבין שהוא פגע בי, איך אני הורס גם לו את החיים... -  הוא מכלה את משאביו וכוחותיו.

זו בדיוק הדרך בה אירוע שפגע בנו, גם זמן ארוך אחרי שהסתיים, שואב את כוח החיים מאיתנו.

לא להגיב, אינו חולשה אלא חוזק.  אי התגובה, היא העניין המרכזי בשלב הזה.

"לסלוח פירושו להעלים עין, או יותר נכון – להביט מעבר."  אומר אקהרט טולה , בספרו 'ארץ חדשה'.

השלב השלישי מבקש מאיתנו:  'לשכוח'  

לשכוח?????!!   זו בדיוק הסכנה שמזהירים אותנו מפניה.  אסור לשכוח, זה מסוכן.

הכוונה כאן היא לשכחה במובן אחר.  זה לשכוח במובן של להפסיק להחזיק את זה כל כך חזק.

כלומר להפסיק להתעקש להעמיד את האירוע/הפגיעה תמיד במקום הראשון,  ופשוט להניח לו לרדת מהבמה.  השלב הזה מזמין אותנו לתרגל  שכחה מודעת. 

שכחה מודעת אומרת שאני יודעת שאני לא באמת שוכחת את האירוע, את כל מה שהוא גרם לי, את הכעס, הפגיעה, העוול, העלבון.   אבל אני בוחרת במודע לוותר על הדפוס המוכר להעלות את החומר הזה ולהפוך ולהפוך בו שוב ושוב. 

אני בוחרת במודע, לדעת את קיומה של הפגיעה, ויחד עם זאת, לפגוש התנסויות חדשות, התרגשויות חדשות.

החלק הרביעי והאחרון של הסליחה , טומן בחובו ויתור ובחירה. ויתור – על ההחלטה ל'החזיר'.

ובחירה, בחירה מודעת להפסיק לטפח את הטינה. 

החלק החשוב של הסליחה הינו להתחיל,  ולהמשיך.    הסיום?   נמשך כל החיים. 

הסליחה, אינה אומרת ויתור על האפשרות להגן על עצמך. אך היא הויתור על המרחק. על הקיפאון.

דרך עמוקה לסליחה תהיה להפסיק להתרחק. להפסיק את הנידוי של האחר. להפסיק לנהוג בקרירות ובהתנשאות.

"מוטב שהנפש-נשמה שלכן תגביל מאד את הזמן שהיא מבלה במחיצת אנשים שקשה לכן להיות במחיצתם, מאשר שתנהגו בהם כמו בובות נטולות רגש"  (אסטס )

איך נדע אם סלחנו באמת?

נגלה שאין בתוכנו מה לומר יותר על הדבר כולו.   במקום לחוש זעם על מה שקרה,  נחוש עצב. 

אחר כך,   אולי גם חמלה.

קרן

050.7986902

kerenfg@bezeqint.net