אורנה דן - מטפלת אנרגטית, מכינה ללידה ודולה

 
איך נעשיתי דולה?
אמאלה... ברית מילה
בייבי בלוז
דכדוך ודכאון אחרי לידה
זירוז לידה
ניתוח קיסרי - הכנה, ליווי ותמיכה
תמיכה ייחודית וספציפית
מעגלי נשיות
מפגשי העשרה לדולות, מדריכות הכנה ללידה
סיפור לידה אופטימי (לנל"ק VBAC)
משפחה שכזאת - דברים מכאן
סקס בהריון
קשב לגוף
בן הזוג בתהליך הלידה
סודות מחדר הלידה
היום הראשון בגן
 עמוד הבית  תמיכה וליווי לידה  הכנה ללידה  זוגיות פורום
סיפור לידה אופטימי (לנל"ק VBAC)
אחרי לידה ראשונה שהסתיימה בקיסרי, הריון מלא חששות
ופחדים, ג' הצליחה לעשות זאת ובגדול: לידה וגינאלית טבעית
ובריאה. ממש "בהזמנה".

סיפור לידת ה*VBAC האופטימית של ג'


את ג' הכרתי כשהיתה בשבוע 38 להריונה השני. את בתה הראשונה ילדה בניתוח קיסרי,
אחרי הריון שבו כדבריה, עשתה את כל הדברים הטובים. אכלה בריא, עשתה יוגה, קורס
הכנה ללידה, אפי-נו. כל מה שצריך, עם כוונות טובות לא לקחת אפידורל, ולעבור לידה
טבעית. ולמרות הכל, זה לא זרם כמו שהיא חשבה, והסתיים בניתוח.
ההריון הזה התחיל בתחושה של "אז בהריון הקודם עשיתי כל מה שצריך, ומה יצא לי
מזה?" ולכן עבר על ג' בבטלה מסויימת, ובתחושת "מה הטעם". ככל שהתקדם, הרגישה
שהיא מתמלאת פחדים וחששות מהלידה. כך הכרתי אותה, כשהיא מתארת לי שוב ושוב
את פחדיה, ואת חוסר האמון שלה בעצמה וביכולתה לעבור את זה. בלידה הקודמת היא
הגיעה לפתיחה של 3 ס"מ בלבד, מה שעוד הקשה עליה לדמיין את עצמה יולדת תינוק
באופן וגינאלי.
בפגישות המקדימות איתה, אחרי טיפולים אנרגטיים להפגת הפחדים, ולחיבור שלה עם
עצמה, עם המין הנשי, ועם התינוק שעומד להיוולד, רשמתי מפיה את סיפור הלידה
הקודמת שלה. לשניהם יש תחושה (בעיקר לבעלה) שהאפידורל שקיבלה בשלב כה
מוקדם, קצת "תקע" את התקדמות הלידה, ושההחלטה על הניתוח היתה מהירה ובלי
שהספיקו להבין מה קורה סביבם, כבר היתה בדרך לניתוח.
בפגישה אחרת ביקשתי ממנה לספר לי את ספור הלידה הבאה שלה. כמובן שזה לא היה
קל. היו חללים בסיפור, שאותם התעקשתי שוב ושוב למלא יחד איתה. כמובן ההנחייה
היתה, לפנטז לידה לא פנטסטית מידי (אני אלך לשירותים ואז אצעק לבעלי שהתינוק
יוצא) וגם לא פסימית מידי (ניתוח חוזר) אלא שלב אחרי שלב, איך זה ייראה.מ'וג' החליטו
שעדיף לעבור כמה שיותר שעות צירים בבית, ולהגיע לבית החולים עם פתיחה מכובדת
משהו. כך התחלנו לדמיין, איך אנחנו עוברים בבית את הצירים, איפה זה יתרחש,
(בחדר, בסלון, באמבטיה) באילו תנוחות, באילו רהיטים היא תיעזר, מוסיקה, נרות, איפה
תהיה הבת ט'(שנה ושמונה) באותן שעות, ג' הצליחה לדמיין זאת, ובהמשך דיברנו על
הדרך לבית חולים, ומה קורה שם, באיזה מצב מגיעים לשם (פתיחה של 6. היא אומרת,
ושואלת: אופטימי מידי?) השארתי את אופציית האפידורל פתוחה. בכל זאת, אם היא כל
כך חוששת מהכוח שלא יעמוד לה בצירים, העיקר הוא לעבור לידה וגינאלית, ולקבל את
האפידורל בשלב שפחות מועד ל"תקיעת" התקדמות הלידה. בהמשך, כשאני מתארת
איך נראים הצירים המתקדמים, היא שוב ושוב אומרת שהיא לא תעבור את זה, ואני שוב
מזכירה לה, שלמרות שהיא עברה ניתוח, היא אשה בריאה, שתפסיק להתייחס לעצמה
כבעלת מום. יש לך מחזור קבוע, חיי מין תקינים, כושר גופני נורמאלי. את אשה
נורמאלית. לא נכה! הטבע לא מייצר תינוקות שלא יכולים לצאת משם. מה גם שסיבת
הניתוח הקודם לא היתה משהו פיסיולוגי שיש סיבה לחשוב שיחזור על עצמו. את
ההמשך, קטע יציאת התינוק, ממש לא היתה מסוגלת לדמיין. לג' שתי אחיות שילדו
בקיסרי לידה ראשונה, ולידות וגינאליות אחריה. אולם הלידה האחרונה של אחותה, בה
נכחה ג' לפני שבועיים, הסתיימה בוואקום. ג' סיפרה לי על הלידה הזו, ועל המוני
הרופאים, הסטודנטים ואנשי הצוות שכל הזמן נכנסו ויצאו , וכמה שזה נראה לה מפריע,
מה גם שכל אחד הרגיש צורך לספר ליולדת על סטטיסטיקות עגומות של לידות אחרי
קיסרי – משפטים שוודאי לא רוממו את רוחה. ג' יצאה מבולבלת מהלידה הזו, ושאלה
אותי אם זה היה נבון להיות שם. השבתי לה שעכשיו היא יותר חכמה, יודעת איך זה
נראה, מה חלקם של אנשי הצוות ב"עידוד" היולדת, וזה חיזק את ההחלטה, לעבור כמה
שיותר בבית.
בהיותי מאמינה גדולה בהשפעה שיש לנפש היולדת, לדמיון שלה, לתסריט שהיא בונה,
על הלידה המתקרבת, היה לי חשוב לעבור איתה גם את השלבים שאינה מצליחה
לדמיין. לדעת שאנחנו מגיעים ללידה, אחרי שיש לה תסריט בראש של איך היא רואה את
זה קורה.
ושוב פגישה ושוב פחדים. כשאני מנסה להסביר לה שאין סיבה שלא תלד רגיל, היא
מספרת לי שהתינוק גדול, ואני, שילדתי לידות רבות במשקלים של מעל 4 ק"ג, חלקם
במצב "OP" (עם הפנים למעלה) אמרתי לה שאותי אי אפשר להרשים עם תינוק גדול...
במהלך השבועות הללו, ג' לקחה תרופות הומיאופטיות, שמטרתן לזרז את הלידה (כדי
לא לאפשר לו לגדול "יותר מידי" כדבריה), ולהכין את הרחם בהדרגה לקראת המשימה.
ביום חמישי הצעתי לה מספר פגישות נוספות, כי אני מרגישה שהיא עוד לא מוכנה
נפשית, והיא הסכימה.
לפני שאני עוזבת את ביתה, היא שואלת. מאיזה שלב אני קוראת לך? ואני עונה: ברגע
שכואב לך, ואת מרגישה שאת צריכה מישהו על ידך, אני פה. אני לא מיילדת שצריכה
להגיע רק משלב מסויים שבו הלידה פעילה. מה שסביר בעיני הוא צירים כל 10 דקות,
באורך של 40-50 שניות.
במוצאי שבת, התקשרה אלי ג', ואמרה לי שבעצת ההומיאופטית, היא לקחה שמן קיק, אז
שאתכונן, כי יכול להיות שזה יהיה הלילה. שאלתי אותה אם היא מרגישה מוכנה נפשית
למסע הזה, והיא אמרה לי שלא. היה לי חבל לשמוע זאת. למה לרוץ ולזרז משהו לפני
שמוכנים אליו? אבל ג' הזכירה לי שאצלי אפילו זה(שמן קיק) לא עבד, אז כפי שלימדתי
אותה, היתרון של אמצעי זירוז טבעיים, הוא שאם זה ממש לא הזמן הנכון, זה לא עובד.
לא מכריחים את התינוק לצאת.
הלכתי לישון עם הפלאפון לידי.
יום ראשון עבר על ג' עם צירים חלשים המוגדרים בפיה ככאבי מחזור, באורך של 20
שניות, נורא כואב לה, היא לא יודעת איך היא תעבור אם זה יהיה יותר ארוך. הם מגיעים
כל 20 דקות בערך. וגם שיצא הפקק הרירי, הסברתי שכל אלה מבשרי לידה, אבל אי
אפשר עדיין לדעת כמה היא קרובה, יכול להיות גם עוד כמה ימים.
התחלתי לנהל איתה שיחה ארוכה בטלפון, שוב על המשך התסריט שעדיין לא הושלם.
תיארתי לה איך יוצא תינוק, איזה כוח צריך להפעיל (כוח אדיר, שמקבלים אותו מאיזשהוא
מקום בזמן הנכון) איך השלבים של יציאת הראש, מתחיל לצאת ונכנס חזרה, וכו'.
השיחה ארכה כשעה, ובה היא שמה לב שבעצם, במהלך השיחה היא לא מרגישה את
אותם צירים, והסברתי לה שיש צירים חלשים כאלה, שמרגישים אותם בעיקר כאשר
נמצאים במנוחה וקשובים לגוף, ואילו היתה עסוקה עכשיו באיזו עבודה, לא היתה
מרגישה אותם. הצעתי לה לנצל את היום השמשי, לטייל באיזה פארק. מה שיכול גם
לזרז, וגם לעשות טוב לנשמה. ושאם הכל יירגע היום (כך קיויתי בשבילה), נקיים עוד
פגישה בערב. וכך היה.
בפגישה היא ספרה לי שהיא היתה היום אחר הצהריים באולטרסאונד להערכת משקל.
הטכנאית העריכה 4230. זה קצת הבהיל את הטכנאית, שרצתה לקבוע לה תור דחוף
לרופא, ד"ר נ., אך הוא אמר שתבוא מחר בבוקר. גם זה שוב הצליח להלחיץ את ג',
והצעתי לה "לדחות" את התור לרופא מתוך מטרה שלא להגיע אליו בכלל. הצעתי לה
ללכת במקומו לד"ר ברדה הנינוח, שיעשה לה הערכת משקל ידנית. ובכל מקרה, את
הערכת המשקל הגבוהה הזו, לגנוז ולא להגיע איתה לבית החולים, כאילו אינה קיימת.
באותו ערב כבר היתה תחושה שהעניין קרוב, גם מ' היה שותף לשיחה, המחשנו יותר את
הצירים ה"גדולים", אלה שהיא לא חוותה בלידה הקודמת, והכל התחיל להיראות יותר
ממשי. ההומיאופטית החליפה לה את התרופה באחרת.
יום שני, עוד יום שמשי, כל אותו יום לא שמעתי מג'.
ב9 בערב קיבלתי טלפון ממנה. שאלתי איך עבר עליה היום השמשי הזה, והיא בתמורה
ענתה לי שירדו לה המים זה עתה, בשלוליות נכבדות. ולשאלתי האם יש צירים, - עדיין
קצרים. סיכמנו שנדבר עוד חצי שעה, ושיופי, זה הלילה, וניפגש.
בחצי שעה הזו, (את התיק הכנתי כבר יומיים קודם) פשוט ישבתי ואמרתי תהלים. פתאום
(בעזרתו האדיבה של אבינועם, שירידת מים פתאום נראתה לו כסיבה לרוץ לבית חולים)
חששתי לקבל החלטות לא נכונות לגבי מועד היציאה לבית חולים וכולי.
ב9 וחצי טלפון נוסף, והודעתי לה שאני בדרך.
הקשתי בדלת ונכנסתי. בבית היה אור מעומעם, נרות ריחניים ענקיים דלקו, הטלויזיה
גם, ג' נראתה כמי שלא מצליחה לשאת את הכאב, צירים של 30 שניות. עיסתי לה את
הגב בזמן הצירים, הם באו כל 7 דקות, ובהמשך המרווחים התקצרו. היא הרגישה צורך
להקיא, וכששאלתי אותה אם אכלה הערב משהו כבד, ענתה שכן, הם אכלו בחוץ מג'דרה
ומוסקה. חייכתי, וסיפרתי לה שלפני הלידה של יעלי אכלתי מג'דרה, שאכן מצאה את
דרכה החוצה בהקאה. הבחילה הקשתה עליה, ואחרי כמה צירים שעברנו כשהיא
במיטתה על הצד, הצעתי לה להתקלח. היא נכנסה למקלחת. כשגנחה מציר,מ' נכנס
אחריה. הגניחות שלה, בצירים כל כך מוקדמים, נתנו לי הרגשה שהיא לא תעמוד בזה.
ניצלתי את שהותם המשותפת במקלחת, והתפללתי עליה.
אחרי המקלחת הצעתי לה לעבור לעמידת שש על הכדור הפיזיותרפיסטי, ריפדתי לה
בכריות את מקום הנחת הברכיים. כך גם הגב שלה היה פנוי אלי, ואני ישבתי על שרפרף
ועיסתי לה אותו, היא אמרה שזה טוב לה. ואז היא שוב רוצה להקיא, והפעם ממש עכשיו,
היא מזיזה את השטיח, ומ' במהירות הבזק עוד הספיק להביא סיר מהמטבח בדקה ה90
והיא הקיאה לתוכו. כמות נכבדה. הצעתי לה לצחצח שיניים, ומ' הביא לה לסלון מה
שצריך. פתאום אמרתי לה: תראי איזה מלכה. כולה מצחצחת שיניים וכולנו מכרכרים
סביבך ומסתכלים עלייך…
מפעם לפעם נגמר הדיסק עם המוסיקה הנפלאה שמ' שם, וביקשתי ממנו שלא יתרשל
בתפקיד הדי.ג'יי…
ג' עברה לספה, שוכבת על הצד. ואני כורעת מולה על ברכיי (זה בסדר, יש מספיק כריות
בסביבה) כדי לשלוח אנרגיות. בציר הבא, היא החליטה לנשום במקום לגנוח, ואחריו היא
אמרה שכך זה הרבה יותר טוב לה. בעצם, זה היה רגע המפנה בהתמודדות שלה.
ברגע שהיא "עלתה" על זה, היא יישמה את זה בכל ציר וציר, גם כשראיתי עליה שהם
התחזקו, והנשיפות שלה נעשו יותר חזקות, היא לא ירדה מה"שיטה", ובעצם מאותו רגע,
נעשתה מאוד מרוכזת בעצמה, ובמה שעובר עליה. וגם שולטת בצירים, במקום שהם
יסחפו אותה למקומות בלתי נשלטים.
כך עוברות השעות, מ' מציע לי מידי פעם אוכל, שתיה, בהתחלה אני עם תיאבון סתום
לגמרי, אחר כך נענית מעט. מ' ואני מודדים בשעון, הצירים מתארכים ל-50-60 שניות,
והרווחים מתקצרים ל3 דקות, שזה בערך המצב שסיכמנו בשיחות הקודמות, שבו נלך
לבית חולים. מ' מעדיף להתמהמה עוד, אני נותנת לג' להחליט, גם היא עדיין לא
החלטית. אבל בינתיים שאלתי, אם אחותה מודעת לזה שהיא צריכה להגיע הלילה, להיות
עם הקטנה. ב12 וקצת הצעתי למ' שיתקשר אליה, במילא עד שהיא תגיע זה בטח רבע
שעה. הוא מתקשר, כעבור חצי שעה בערך היא מופיעה, מביעה את הזדעזעותה
מאחותה הסובלת, מוסיפה משפט כמו "תיכף תלדי לנו פה, יאללה, תסעו" כשכולנו יודעים
שאין מה למהר, ויש כמה שעות טובות. אנחנו מושכים שם עוד כ40 דקות, המשפט הבא
של אחותה "יאללה, סעי לבית חולים קחי אפידורל" ואחריו "איזה כוח סבל יש לך" והיה
שם גם "בשביל מה לך" שזה משפט שאני אלרגית אליו. רציתי להציע למ' שידאג שהיא
תכנס למיטה במקום לשבת ולצפות בנו, ג' יושבת על קצה הספה, אני מאחורי גבה, ומ'
מלפניה, אבל לא יודעת איך לעשות זאת בעדינות. בדיעבד ג' מספרת לי שהיא ממש לא
התייחסה, והיתה מרוכזת מאוד בעצמה. בסוף ב1 ורבע אנחנו יורדים לאוטו. מ' מציע
לעשות טיול שטח ביער עמינדב, ג' מתחלחלת מהרעיון. ביקשתי ממנו שיסע לאט, גם כי
אנחנו לא ממש ממהרים, וגם כדי שהנסיעה לא תציק לה.
הגענו להדסה, פתחו לנו את השער של אגף אם וילד, ומ' חנה בדיוק ממול. בקבלה,
המיילדת ילנה מבקשת ממנו את המדבקות, והוא אומר "אופס, שכחנו את כל המסמכים
בבית" (אני מתפלאת, כי שאלתי אותו בבית אם הוא הכין כרטיס מעקב והכל, ואם הוציא
משם את הערכת המשקל ה"מפלילה" והוא ענה שכן. כנראה שבינו לבינו החליט לוותר
על כל המסמכים) המיילדת מראה חוסר שביעות רצון והיצמדות לבירוקרטיה. אי אפשר
בלי מדבקות. בקיצור, שלחה אותו למיון להביא מדבקות חדשות.
בינתיים היא מתפנה לבדוק את ג', הפנטזיה היתה 6 ס"מ אבל היא בדקה 3-4 ס"מ, ומיד
שאלה: את רוצה משהו לשיכוך כאבים? ג': "כן". מה, אפידורל? ג' משיבה בחיוב. אני
כמובן לא מתערבת. יודעת שאם מ' היה איתנו, הוא היה קופץ ואומר לא לאפידורל. אבל
אני מזמן קיבלתי על עצמי לא לדבר בשם היולדת. המיילדת שואלת מה היה בניתוח,
למה היה ניתוח, ולאיזה פתיחה הגעת, שזה נשמע כמו משפט מאוד מרפה ידיים. כאילו,
אה, אז את בעצם עוד לא יודעת להיפתח ליותר מ3 ס"מ. אבל מהר מאוד קיבלנו חדר
לידה מרווח וסימפטי, והכל השתנה. המיילדת שהוצמדה לנו היתה רינה, שהסכימה לכל
הגחמות. מ' חזר מהשליחות, ומיד שאל אותה אם אפשר לעשות אוירה, הדליק נרות,
כיבה את האורות, רינה המשיכה לרשום הכל בחושך. ושם את הmp3 שהביא, עם
רמקולים קטנים ואפקטיביים, ועם מוסיקה נהדרת. אני מצידי פיזרתי לוונדר וברגמוט, וג'
מצידה לא התייחסה לכל אלה, אלא המשיכה להיות מרוכזת בעצמה. אחרי קבלה,
(הסכימו לנו "פקק" במקום אינפוזיה, עד שג' תחליט אם רוצה אפידורל) 20 דקות
מוניטור, שבהם הגיע גם רופא לעשות הערכת משקל ידנית (כולנו עוצמים עיניים
ומתפללים, והוא אכן קולע בול ל... תקוותינו, ומעריך 3600!!! יש!!! אני לוחשת באוזנה של
ג') ג' מבקשת להתקלח ונענית. היא מאריכה במקלחת, חלק מהזמן איתי, וחלק עם מ'.
כשהיא יוצאת הפתיחה כבר 6 ס"מ. הבנו שהעמידה במקלחת עשתה לה ממש טוב
מבחינת ההתקדמות. פתאום הרופא מגיע ומחליט שבגלל שזו לידה אחרי קיסרי הוא
רוצה מוניטור רצוף. המיילדות מצייתות. אך יחד עם המוניטור, היא יורדת לכדור,
לתנוחות שונות, עמידה, נשענת על מ', או כורעת על הכדור וכו'. עיסויים, ליטופים, את
המילה אפידורל פשוט לא שמעתי שוב.
בשעה 4 אופי הצירים משתנה וג' מרגישה לחץ, אני מונעת מעצמי להנחות אותה למה
שאני עושה בעצמי: מרגישה צורך ללחוץ – לוחצת. לא הולכת נגד הגוף אלא עם הוראותיו
הפנימיות. המיילדת מגיעה לבדוק, ובמקביל פותחת את ערכת הלידה. הכל מרגיש שזה
אוטוטו. אבל הבדיקה מראה 8 ס"מ מה שאומר שלפי ההנחיות אסור עדיין ללחוץ. אני
ממליצה לג' לחזור למקלחת כי קודם זה קידם אותה, כל הזמן תחושת לחץ, ומ' אומר לה
לנשום, לנשום. במשך שעתיים הפתיחה נשארה על 8 ס"מ, ובמהלכם נחלשו גם צירי
הלחץ, התקצרו, והתרחקו זה מזה. אני מתחילה לדאוג מעט, ובזמן שג' במקלחת עם מ',
אני שואלת את רינה, האם זה יתכן, שפתאום זה נסוג? גם היא נראית מעט מודאגת,
בהמשך אני מנסה לחשוב אם הם יחליטו בגלל זה על התערבות, אבל זוכרת את הדופק
היפהפה במוניטור, דופק ממש נפלא לאורך כל הדרך, ומגיעה למסקנה שאין סיבה
אמיתית להתערב, חוץ מחוסר הסבלנות של הנוגעים בדבר. בכל אופן היה לי מוזר הקטע
הזה שכאילו הכל נעצר. אנחנו בהדסה, ועדיין מאיים עלינו הקיסרי, אבל אני אופטימית. ב
5 הצעתי להם להתקשר להומיאופטית, אולי יש לה הצעה אחרת לקידום. והיא אכן מנחה
אותנו, אנחנו מוציאים את כל הבקבוקונים, ומוצאים את המתאים. כל כמה צירי לחץ
המיילדת מגיעה, ואותה בדיקה מאכזבת, שלא נותנת אישור ללכת עם הגוף וללחוץ.
בשלב מסויים הגיעה ילנה, המיילדת הקשוחה שקיבלה אותנו בקבלה, ותוך כדי ציר,
בדקה, ובקשה מג' ללחוץ. כך ניתן בעצם האות ומכאן (פתאום התחילו כמה לידות
במקביל, אז רינה התחלפה בגליה פלד הנעימה) ג' מגייסת את כל כוחותיה,כמו יולדת
מנוסה, כל ציר לחץ, בדיוק כמו שדיברנו, ממוצה עד תומו, עם כל הכוח. בין הצירים היא
עוצמת עיניים, ואני רואה פני מלאך. אני נזכרת, שזמן מה לפני כן אמרתי למ': האשה הזו
הולכת תיכף להיות שותפה של אלוהים. ועכשיו אני פתאום מבינה את מה שבעלי תמיד
אומר לי שבלידה יש לי פני מלאך. כנראה באמת האשה מתחברת עם אלוהים בשעות
האלה, ורואים את זה על הפנים. לאט לאט יוצא הראש, מתחיל ונסוג, עד שרואים אותו
יוצא ולא נסוג. וב6.28 מסתיימת הלידה, המיילדת מניחה את הבחור השמנמן על בטנה
של ג' הנרגשת. מ' חותך את חבל הטבור. המשקל – לא פחות מאשר 4190. כמה טוב
שלא ידעו זאת קודם...


כל הזכויות שמורות © צרו קשר שיווק באינטרנט הריון ולידה תקנון והצהרת פרטיות קידום והקמת אתרים