אורנה דן - מטפלת אנרגטית, מכינה ללידה ודולה

 
איך נעשיתי דולה?
אמאלה... ברית מילה
בייבי בלוז
דכדוך ודכאון אחרי לידה
זירוז לידה
ניתוח קיסרי - הכנה, ליווי ותמיכה
תמיכה ייחודית וספציפית
מעגלי נשיות
מפגשי העשרה לדולות, מדריכות הכנה ללידה
סיפור לידה אופטימי (לנל"ק VBAC)
משפחה שכזאת - דברים מכאן
סקס בהריון
קשב לגוף
בן הזוג בתהליך הלידה
סודות מחדר הלידה
היום הראשון בגן
 עמוד הבית  תמיכה וליווי לידה  הכנה ללידה  זוגיות פורום
סודות מחדר הלידה
לילה. הכאב העיר אותי משנתי. התפתלתי במיטה, גונחת מכאב. זה לא היה דומה לשום דבר. הסתובבתי במיטה, על הברכיים, זרועותיי נשענות על אדן החלון, זזה, מחפשת מקום לבטן, גונחת. האיש מתעורר מגניחותיי. 12 בלילה, בבית הוריי. באותו יום עברנו דירה מירושלים לישוב בשומרון, ההורים עזרו לנו לפרוק, ולמרות שכל כך רציתי כבר לישון בבית החדש, על המיטות החדשות, האיש אמר שהוא רוצה שנישן הלילה אצל ההורים שלי. אז לפנות ערב, חזרנו איתם לירושלים. (ואני, מה חשבתי לעצמי בעצם? מה בעצם תיכננו, זוג בשנות העשרים לחייו, הריון ראשון, סוף חודש תשיעי, בלי רכב, ביישוב מרוחק, שלא מכירים בו עדיין אף אחד. מה בעצם היינו עושים אם היינו נשארים לישון שם? בירושלים עשינו קורס הכנה ללידה של טיפת חלב, וסיור בחדרי הלידה של הר הצופים, לא זוכרת שבכלל שאלתי את עצמי איך אני מגיעה לבית חולים בזמן אמת?) האיש שואל לגניחותיי: מותק מה קורה, ואני אומרת לא יודעת כואב. לא מעיזה לקרוא לזה צירים. יושבים ומנסים להחליט מה לעשות. החמוד מציע שאעיר את אמא שלי. היא נעמדת בפתח החדר, כותונת טריקו נטולת שרוולים בצבע כחול כהה, ואומרת אני חושבת שאלו צירים. היא מציעה שנלך ברגל לשערי צדק,  והיא תיסע לצידנו ברכב, כך שאם לא אוכל ללכת, נעלה לאוטו. אני נשענת על האיש בכל ציר, ומכיוון שכבר קראנו לזה צירים, עושה את הדבר היחיד שלמדתי בקורס: לנפח את הבטן באויר, כך שהבטן מתרחקת מהגב. עוצרת את האוויר בבטן, משתדלת לא להישבר עד סוף הציר וכשהוא  נגמר ממשיכים ללכת. אבא ואמא במכונית.
בחדר הקבלה מתקלחת, עולה על מדי בית חולים, מחליפה מלים עם הגונחת שלידי, יולדת בלידה שניה. שואלת אותה האמנם חוזרים על הטירוף הזה פעם שניה. שואלת את עצמי האם אפשר להכריז על "פוס". לחכות קצת, לדחות הכל למחר. איך מלילה אחד של אהבה מתגלגל לו כדור שלג בתוך הבטן שלי שהולך וגדל ואני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה ואיך כל הגודל הזה ייצא משם. ומי המטומטם שברא את הדבר הלא הגיוני הזה ואולי בכל זאת אפשר "פוס"?
כשאני על מיטת בית החולים (האמנם היה זה חדר לידה גדול מופרד בוילונות? כך זכור לי מאותו לילה הזוי. שערי צדק שלפני 22 שנה) אני תלמידה טובה של הקורס שלי. לא מוציאה הגה. כל ציר זוכה לאותה תגובה של ניפוח הבטן, החזקת האויר, וכשכמעט נשברת עוברת לנשיפות כלב קצרות תוך החזקת הבטן גבוהה ומנופחת. אני שוכבת על הגב, לא חושבת על משהו אחר. כשמציעים לי טשטוש במסיכה, אני דוחה את הקץ. אומרת לעצמי שאשתמש בזה מאוחר יותר, הרי  לידה ראשונה בטח תימשך הרבה שעות כפי ששמעתי מסביבי. חושך בחוץ, אור ניאון בפנים, ושקט, הדבר היחיד ששומעים הוא רדיו מתחנת האחיות עם שיר מדכא שמנסר את השקט "אלה, אלה, תגידו לי מה קורה לה, זה לא כמו שזה נדמה לה, אלה המסכנה". אני מנסה לחשוב על התינוק שלי, מנסה לעודד את עצמי, עוד ציר, אני תלמידה טובה, ומה שמחזיק אותי זה שאני יודעת מה לעשות כשמגיע ציר. אני מעבירה אותם בלי להשמיע הגה, ורק שומעת את הזמרת ששרה באיטיות מעצבנת וכמעט ללא ליווי אינסטרומנטלי: "מאמינה, מאמינה, זו אצלה אהבה ראשונה, הוא המלך של השכונה עם אופנוע חדיש" אוף, למה השיר המדכא הזה? 4 בבוקר, אני שולחת את האיש להתפלל שחרית, כי בטח יש עוד הרבה זמן. אמא שלי מסיעה אותו. אבא נשאר לידי. כואב כואב, דוחה דוחה את הטשטוש לרגעים ה"קשים באמת" ופתאום, פרץ של נוזל חמים מתפרץ מתוכי. ואני עם אבא, כן? ואף אחות לידי. ואני מבקשת ממנו שיקרא לה כי משהו זרם מתוכי ואני לא יודעת אם זה מים, דם או שתן. הוא קורא לאחות, שמודיעה לו שאני בלידה, ומכיוון שכך, בשערי צדק של שנת 84, כל גבר באשר הוא מתבקש אחר כבוד להמתין מחוץ לדלת.  כשאני לוקחת אויר מלא הריאות, עוצרת את הנשימה ולוחצת בכל כוחי, הגברים שלי נפגשים מאחורי הדלת.  שום צליל לא בקע מגרוני באותה לידה, גם לא בלחיצה שבה הוצאתי את בתי הבכורה מתוך גופי. לא הבנתי למה הקאתי, ולמה הפנים שלי אחר כך היו מלאות נקודות אדומות. התינוקת מונחת עלי וזוכה לשמוע כמה משפטים מבולבלים מפי. האב הטרי מוזמן להכנס.
 
מוכנוּת לכאב
אז מה הם הצירים? מה זה הכאב הזה? איך אפשר להגדיר אותו ולתאר אותו בפני מי שלא ילדה (או מי שילדה ושכחה? אפשר לשכוח?) ואיך מתכוננים להתמודדות עם הכאב הזה?
בעיניי, אחד הדברים המרכזיים, אולי המרכזי ביותר בהכנה ללידה, הוא המוּכנוּת לכאב. האם אפשר להיות מוכנים לכאב כזה שבא מהשד-יודע-איפה, עוטף אותך בעוצמות שאת לא מכירה, ומוציא מגרונך קולות שאת לא מכירה?
כן, יש דרכים רבות ושונות לתאר את הכאבים האלו, הם לובשים צורות שונות וטעמים שונים אצל כל אחת, וגם משתנים מלידה ללידה, ובמהלך הלידה.
 
שימוש בידע
המוכנות לכאב חשובה בעיניי, כמפתח להמשך התפתחות ללידה. המוכנות. הידיעה הברורה שאנחנו הולכים לקראת תהליך כואב, עם כל האבסודר שבדבר, שהרי כביכול, כשאדם יודע שהולך להיות כואב, יתכן שעצם הידיעה מעצימה עוד יותר את הפחד מהכאב. אבל כן. כאשר יולדת מודעת לכך שהולך להיות כואב, אך לצד זה, היא רכשה כלים שונים להתמודד עם הכאב, והיא יודעת שהכלים האלה מונחים בכיסה, הידיעה הזו מאפשרת לה להרגיש בשליטה. הכל בסדר. זה יכאב, אני יודעת, אבל אני גם יודעת מה לעשות עם הכאבים האלה.
יש אדם שהולך לבדיקת דם בהתייחסות קלילה של: "כן זה מין כאב כזה דוקר, נקודתי, כבר עשיתי זאת בעבר, קטן עלי". האדם הזה כמובן ישכח את הכאב דקה אחרי הבדיקה.
מי שממלא את ראשו בפחדים וחרדות מהבדיקה, דוחה אותה מיום ליום וחושש, הכאב יתעצם בהתאם.
אז נכון, אני עוד לא מצאתי את היולדת ש"לוקחת אותה בהליכה", אולי בעצם כן, בסרט אחד ישן, על משפחה כפרית בסין. האשה ההרה עובדת בשדה עד לרגע שבו היא מרגישה צירים. על הצירים אנחנו יודעים רק מכך שפניה נעשים רציניים כאלה. כמו שנניח מישהו מאיתנו היה מעווה את פרצופו כשהיה מרגיש שדרך בשלולית והמים חודרים לו לתוך הנעל. מין פרצוף של: משהו קורה לי, רגע, אני צריכה להפסיק רגע.
והיא אכן הולכת לחדר צדדי, מתרכזת בכאב, יולדת, עוטפת את התינוק בבד, קמה ולוקחת אותו לחיק המשפחה.
לא היתה שם קלילות אוטופית, היתה שם רצינות, אבל התייחסות עניינית לכאב.
נשים שונות מתייחסות באופן שונה לכאב, מפרשות אותו שונה, וככל הנראה גם לכאב עצמו מופעים שונים המשתנים מאשה לאשה ומלידה ללידה.
כשגיסי ניסה לתאר לי באיזה שלב אשתו נמצאת בלידה, הוא אמר: זה כבר כאב "חובק מותניים". אמרתי לו: חובק? רק אתה כגבר יכול להגדיר את הדבר הזה כמחבק. אבל הוא סיפר לי שדווקא אחותי היא זו שהגדירה כך את הכאבים.
אז אולי אחותי, למרות שהכאב מטריף את הגוף ומשתק כל יכולת פעולה, שמרה על קשר עם האופטימיות והשמחה של הארוע, מה שאיפשר לה לקרוא לזה "חובק מתניים"?
אכן, אחד הכלים להתמודד עם הכאבים הוא להסתכל לכאב בעיניים, ולהזכיר לו "מאין באת ולאן אתה הולך". מי אתה הכאב, מה זה הכאב הזה? זה לא מושג ערטילאי. יש נשים שטוב להן לדמיין במהלך הציר את מה שלמדו שקורה בשריר הרחם. לדמיין את התכווצויות הרחם, שדוחפות את התינוק למטה, לכיוון תעלת הלידה. הדימוי הזה הוא פשוט ומבורך, באשר הוא מחבר בין האישה לתינוקה, ולכל התהליך. במקום להתייחס לכאב כאל אוייב שמגיע אלי ממול, והוא נגדי, ואני אומללה ומה יהיה ואיך אעמוד בזה ואמאל'ה, להכיר בכאב (בסדר, לא חובה להתיידד איתו.) להכיר שזו הדרך של התינוק לצאת לאויר העולם (גם אם לא ברור לנו למה הדרך צריכה להיות דווקא כזאת). להישאר "מדעית" ומפוקחת, מחוברת לידע שנרכש בחודשים ובשבועות האחרונים. הידיעה הפיזיולוגית יכולה להיות כלי לעידוד עצמי. לזכור שככל שהכאב חזק יותר, זה סימן שהתינוק קרוב יותר ותיכף נראה אותו.
כשאני מכינה יולדת ללידה, אני פורשת בפניה את שלל האפשרויות להתמודדות עם כאב. ברגע האמת היא תחליט איזה כלי היא תשלוף מתוך ארגז הכלים שלה, ותשתמש בו לשיפור מצבה הנפשי והגופני בתהליך הלידה, לפי מה שיתאים לה.
 
קול ונשימות
השימוש בקול ובנשימות, מתחיל במקום אחר. אמנם מדובר בשני כלים שונים, אך יש להם בסיס אחד.
בניגוד לניפוח הבטן באויר שתיארתי למעלה, שמשמעותו בעצם הדיפת הכאב מרגע שהוא מגיע ועד שעוזב את הגוף, ניפוח הבטן כדי לא להרגיש את הכאב, אפשר לקרוא לזה מין אילחוש עצמי, מכיוון שעצירת הנשימה, היא כמו "פוס" קטן מהחיים. חכו רגע, אני לא פה. הנה  ציר מגיע, אני לא ממש פה, אני הולכת למקום אחר, אני ממלאת את הבטן באויר, מפסיקה לנשום כדי שלא ארגיש את הכאב, והנה, כשרואים במוניטור שהוא נחלש, אני יכולה לחזור לנשום. שלום, חזרתי, אני כאן איתכם...
זה סוג של שימוש בנשימה לצורך הדיפת הכאב.
השימוש בקול, עושה שימוש באינסטינקט שלנו להשמיע קולות כשכואב לנו. קולות גניחה, יללות, בכי, קיטורים, גניחות וצעקות. אבל במקרה הזה לוקחים את הדחף האינסטינקטיבי, ומנתבים אותו למקום יעיל יותר. במקום קולות גבוהים וגניחות שמבטאים איבוד עשתונות, יאוש, קריאה לעזרה או בלבול, לוקחים את הקול הזה, ויוצרים איתו קולות נמוכים, קולות שמבטאים שליטה במצב, קול שזורם דרך הכאב, כמו הופך את הכאב לחלול. כאן הכאב אינו קיר גבוה שניצב מולי ואני נתקעת או מתחככת בו, גדר הפרדה שמפרידה ביני לבין החיים החופשיים שם בחוץ, אלא זרם של אויר שעובר דרכי. נכנס, עובר דרך הרחם שלי, וממשיך הלאה. כך אני עדיין שולטת בגופי, מפנה מקום לכאב, ושולחת אותו לדרכו. בלי מאבק.
בדומה לכך נשימות ארוכות ועמוקות. גם הן בעצם לוקחות את האינסטינקט לעצור את הנשימה בזמן כאב חזק, ובמקום זה מזכירות לגוף לנשום רגוע וארוך. גם הנשימה הזאת הופכת את הכאב למשהו זורם ולא תוקע.
 
מגע ועיסויים
 
עיסוי, באזורים הכואבים, ובכלל מגע אנושי, מחוללים פלאים. זה פשוט הרבה מעבר לכל מה שניתן לומר על עיסויים ומגע. בזמן הלידה, חשוב לאישה להרגיש שהיא לא לבד. עצם הידיעה שנמצא איתך אדם אחד, או שניים, שבאמת אכפת להם ממך. רק ממך. והם נמצאים שם בשבילך, זה לכשעצמו מפחית מעוצמת הכאב. האכפתיות הזאת, מתבטאת היטב במגע. כל מגע.
שרה ילדה בבי"ח בליוורפול. בלידה מפתיעה במקצת. אחרי שעות ארוכות ומייגעות בחדר קבלה, היא נכנסה לחדר לידה, וקיבלה מסיכת גז צחוק להרגעה. מאותו רגע, הצירים התקדמו במהירות, ביד אחת היא אוחזת את המסיכה, ושואפת, וביד השניה אוחזת בזרועו של קווין, בעלה. המיילדת, שנכנסה בנינוחות לבדוק את מצב הפתיחה, נדהמה לראות שהלידה התחילה. היא קראה למיילדת נוספת, כדי שתהיה איתה בלידה, אך העניינים התקדמו בקצב מהיר, והיא ביקשה מקווין לעזור לה לפתוח את ערכת הלידה הסטרילית שהיתה מוכנה שם. קווין עזב את עמדתו לשניות ספורות כדי לעזור למיילדת, ובזמן הזה ידה של שרה לופתת בחוזקה את האוויר, מחפשת את זרועו של קווין. כל כך בלתי נסבלות היו השניות הללו, לא יותר מחצי דקה, שבה היד שנגעה בה נעלמה!
המגע האנושי, והחום האנושי של אדם אוהב ואכפתי, עוזר ליולדת מבחינה נפשית, היכולת לצלוח את הצירים גוברת כשבן הזוג שותף. כשהיולדת מקבלת תחושה שאוהבים אותה, נוגעים בה, שלא זנחו אותה.
סוג המגע ועוצמתו כמובן ייקבעו על ידי היולדת. אך בני הזוג יכולים "להתאמן" בשבועות שלקראת הלידה, כדי לתאם ציפיות. (ועדיין כמובן אי אפשר לצפות בדיוק מה יהיה רצונה בזמן אמת)
אלו יכולים להיות עיסויים חזקים, או עדינים, אפילו ליטופים, במוקדי הכאב: גב תחתון, בטן תחתונה, או המפשעה. ייתכן שהאזורים האלה יהיו דווקא אובר-רגישים, והיולדת לא תסבול מגע דווקא שם, אז ניתן ללטף או לעסות אזורים אחרים: כתפיים, שכמות, זרועות, רגליים. ללטף את הפנים, את השיער. ליטוף השיער כהבעת אהבה, וכתזכורת לאישה על הנשיות שלה, ואפילו סתם כדי להסיר את השיער מהפנים לצורך אוורור.
ייתכן שבעת ציר, היולדת לא תרצה שום מגע, גם אז ניתן להמתין לסוף הציר, ולחדש את המגע בין הצירים, לצורך הרפייה, רגיעה, והבעת אהבה.
בלידה אחת שלי, הרגשתי שמגע ידיים של האיש שלי על הבטן בזמן הציר "לוקח" ממני לפחות 50% מהכאב. וכך בכל ציר וציר הוא החזיר את ידי "המגנט" שלו כפי שכיניתי אותם, לאזור הבטן, שימגנטו את הכאב החוצה. בלידה הבאה, לא התאים לי בכלל מגע במוקדי הכאב בזמן הציר. וביקשתי מהמיילדת שתעביר את העיסוי העדין שלה לרגליים בלבד. בין הצירים, היא חזרה לעסות את הגב במוקד הכאב.
 
העיסוי בין הצירים, עוזר להרפות את השרירים שהתכווצו במהלך הציר. לפעמים מבלי משים, שרירים רבים מתכווצים שלא לצורך, ואין בכך שום תועלת, אך זה לא כ"כ רצוני. לכן המלווים יסייעו רבות, אם יעזרו ליולדת להגיע להרפיה בין הצירים, הרפיה שכל כך חשובה להמשך התקדמות הלידה. ככל שהגוף רפוי, והיולדת רפויה ורגועה יותר, כך תתקדם הלידה באופן טבעי, פשוט ובריא.
 
אהבה וארוטיקה
אז מה זה הדבר המרגש הזה שאני מרגישה עכשיו, בשיפולי הבטן? זה מזכיר לי "פרפרים בבטן" בהקשרים של אהבה! האם אני מטורפת כשאני מבלבלת בין התחושות? כשיש רמזים לצירים ואני חשה התרגשות שדומה לריגוש מיני? ולמה לא בעצם? אלו אותן התכווצויות רחם. גם במחזור, גם באורגזמה, גם בלידה. פיזית, אלו אותן התכווצויות. אכן, בעוצמות שונות. אבל ההקשר, אוי, ההקשר. ההתייחסות אליהם, זה משהו שאנחנו יצרנו בעצם, והחלטנו שמתייחסים לריגוש המיני בחדווה ואהבה, לכאבי המחזור בעוינות או בהתעלמות, ולצירי הלידה באימה ופחד. אז אולי שווה לבלבל ביניהם? אולי נכון יותר לקשור ולהשוות ביניהם? ולמה שלא יהיה קשר, למה שלא נעשה קשר חיובי בין תהליך הלידה שמתחיל, לבין הארוע המיני המרגש שגרם ליצירת ההריון הזה?
פשוט וטבעי הוא, שהקשרים עדינים של מין, אהבה וארוטיקה במהלך הצירים, או לפחות במהלך הצירים המוקדמים, יגרמו ליולדת להפריש את אותו הורמון נפלא, האוקסיטוצין, האחראי על תהליך הלידה ומייצר את התכווצויות הרחם, צירי הלידה, ויעודדו את הלידה להתקדם. בתנאי שהיולדת לא הודפת את הרעיון על הסף, חיבוקים, ליטופים ונשיקות בשלב הלטנטי של הלידה, יכולים להועיל בהיותם עוטפים את היולדת באוירה ובהקשרים של אהבה והתרגשות מינית. גם מילים אוהבות ואינטימיות, לאורך כל הלידה, יעזרו ליולדת להרגיש אישה, נאהבת, ולזכור את משמעותו היפה של התהליך שהיא נמצאת בו עכשיו.
 
מילים, מילים...
"את יפה!" האיש שלי אומר לי כשהציר נגמר. איזה מטומטם. בחלוק של בית החולים, שיער מבולגן ותפאורה ממש לא פוטוגנית, נו באמת. אבל משהו בתוכי מחייך. כן, זה עושה משהו.
"מוות וחיים ביד הלשון" זה לא אני המצאתי, ובתהליך הלידה, מילים שנשמעות לאזני היולדת, יכולות להרים את מצב רוחה או להפיל אותו "לקרשים". כל כך הרבה סיפורי לידה מצטטים מלים או משפטים מרפי ידיים, שנאמרו על ידי בן משפחה או איש צוות חדר הלידה! לצערי, יולדות רבות, רבות מאוד, מוצאות את עצמן כבר במהלך ההריון מקבלות "ציונים" מהסביבה אודות תהליך שבעצם אינו בשליטתן כלל. החל מהמשפט המוכר לעייפה "עוד לא ילדת?" או "מה, את עוד כאן?" שחלקנו יודעות להדוף בחן, בשנינות, או בציניות, וחלקנו משום מה "לוקוחות ללב", וכלה במשפטים בחדר הלידה כגון "את כאן כבר כמה שעות, ואנחנו רואים שאת לא מתקדמת" שגורמים ליולדת לחוש שהיא "לא מספיק טובה" או "לא מספקת את הסחורה". ואפילו האחות שמספרת את תוצאות הבדיקה הוגינאלית בקבלה לחדר לידה. האשה שמגיעה עם צירים, לרוב אחרי כמה שעות של כאבים בבית, מצפה שיבינו שכואב לה, אך לפעמים מתייחסת למשפט כגון: "אין פתיחה, צוואר סגור לגמרי" בפרשנות אישית המתרגמת ל: "מפונקת, אין לך כלום, מה את מתלוננת, לא באמת כואב לך". לא ניתן לדרוש מהצוות המקצועי לתאר אחרת את ממצאי הבדיקה, אך מלוויה של היולדת צריכים לברור את מילותיהם. לזכור שהם כאן בתפקיד מעודד, ולפנות במלים אל הרגש שלה. לאורך כל הלידה היולדת יכולה לחוש שנותנים לה ציונים, לטוב ולרע, בעוד שהמלווה הצמוד (בן הזוג, דולה), שהוא כמובן אכפתי ורחוק משיפוטיות, יידע להשתמש במלים לצורך קידום הלידה. בין אם מדובר בתזכורות על התינוק שבדרך, ובעיקר עידוד והערכה ליולדת, קבלה של רגשותיה. הבנה שכואב לה. עידוד כמו "את גיבורה, את מתקדמת נהדר". בן הזוג יזכור שהוא בתפקיד, וגם אם הוא עצמו מאוכזב, או חושש, אל לו לבטא זאת בקול. השימוש במלים צריך להיות לתועלת, ויש לברור מלים ומשפטים ש"יעשו את העבודה". בתוך הצירים (אם היא מקשיבה), ובעיקר בין הצירים. בתוך הצירים ניתן להזכיר ליולדת את התינוק שעומד לצאת, ובין הצירים לומר לה כמה שהיא מדהימה, כמה שהוא מעריך אותה, כמה שאכפת לו מסבלה ומהמאמץ שהיא עושה כדי להוציא לאויר העולם את התינוק המשותף.

  

התינוק הזה

חיזוק הקשר עם העובר, עוד במהלך ההריון, תורם רבות לכל התהליך, להריון, ללידה, ולקשר הראשוני עם הרך הנולד. ככל שהיולדת, וגם האב, מתייחסים לעובר עוד ברחם, כאדם בפני עצמו, כך יגיעו בשלים יותר ללידה. ובמהלך הלידה, ממש ברגעי הכאבים, אם היולדת תחשוב על התינוק שלה שברגעים אלו עושה את דרכו בתעלת הלידה, יהיה לה קל יותר. כשהיולדת חושבת על העובר, שאולי גם הוא סובל, ובעצם הוא נורא רוצה לצאת, היא עוברת ממקום של "הסובלת" או "הקורבן" למקום יותר אחראי, וגם משתמשת ברגשות אימהיים, המעודדים אף הם הפרשת הורמון האוקסיטוצין. עידוד הרגש האימהי הוא מתכון מצויין לקידום בריא ונינוח של הלידה. לו היו שואלים אותי, חדרי הלידה היו אמורים להיות עמוסים בתמונות יפות וגדולות של תינוקות וילדים.

אבל בהחלט אפשר להביא מהבית כמה כאלה 

 

מבט אחד מהיר

הלידה היא תהליך ארוך, ורובו מתרחש בחדר אחד לא גדול. פעמים רבות המבט "נתקע" שוב ושוב על אותו אלמנט, וזה יכול להיות משהו סתמי ביותר מהרהיטים או המיכשור הנמצאים בחדר. במקום לתת ליד המקרה להחליט על מה יתמקד המבט, כדאי לדאוג שהמבט ייפול על מראה משובב נפש. נוף, תמונה של ילד אהוב, פרחים יפים, לצאת החוצה לנשום אויר ולראות את הנוף, או לעצום עיניים ולדמיין מקום שהוא גן עדן עלי אדמות, או משהו יפה שהיולדת אוהבת לראות. כדאי מאוד "לבנות תפאורה" אסתטית ומשמחת, שמבטה של היולדת יתמקד במראות שיזכירו לה שהחיים יפים.

 

קרח

לפעמים יש בכוחו של הקרח לאלחש את האזור שבא איתו במגע. במקרים של צירים ממושכים, (בעיקר בגב, אך לפעמים גם בנרתיק) השימוש בקרח (שקית אפונה קפואה למשל) יכול להביא מרגוע בכך שהוא כמעט "מרדים" את המקום.

 

מנגד, יש יולדות שרק המחשבה על קרח עושה להן כואב ומעצבן. כמו דברים רבים אחרים בלידה, הכל אינדבדואלי, ויכול להיות דבר והיפוכו.

 

רטיות חמות

לכן מהצד השני, יש יולדות שדווקא רטיות חמות ירגיעו את המקום הכואב, כחלק מאפקט המים החמימים שנציין בהמשך, במקלחת/אמבטיה.

 

תנועתיות

תנועתיות בלידה מקדמת את הלידה, שכן היא עוזרת לתינוק לעשות את דרכו בתעלת הלידה. אך לא רק זאת, היא יכולה להביא את היולדת מבחינה נפשית למקום רגוע יותר. הידיעה שהיא מתנועעת, שהיא עושה משהו, וסתם ככה, יש משהו בתנועה (מונוטונית לפעמים) שעוזר להירגע. ראו את התינוקות הנרגעים במסלול מונוטוני של נענועים, או פעוטות הנרגעים על נדנדה וכו'.

תנועתיות יכולה להיות אקטיבית: היולדת עומדת, רוקדת, הולכת, זזה, מניעה את האגן בתנועות סיבוביות, כפי שמורה לה הגוף. למעשה, באופן טבעי כאבי הצירים מאלצים את היולדת להתנועע.

ישנה גם אפשרות של תנועתיות פאסיבית: כאשר היולדת אולי מותשת יותר, פחות אנרגטית, והמלווה שלה או הדולה, מניעים את האגן שלה ועוזרים לה להתנועע  באופן פאסיבי.

 

.

.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
מים

אחרי לידות בבתי חולים שונים, ואכזבה מהעלבון שחשתי כשהיה סטודנט בלידה הרביעית שלי, ללא יכולת לשלוט במצב למרות שהבהרתי את עמדתי, החלטתי ללדת במשגב לדך.

זה היה מעבר למקום הרבה יותר רך ומחבק, ביתי ולא מנוכר. אחרי בדיקת היכרות ומוניטור, הציעה לי המיילדת להכנס לג'קוזי. היא מילאה לי ג'קוזי ענק במים חמימים עם מעט קצף, ואני נכנסתי למים, משתכשכת במים, נדהמת מעצם קיומה של אמבטיה שמכילה אותי ואת הבטן הענקית שלי, ועוד מקום להסתובב ולהחליף תנוחות.

המים החמימים באחת הרגיעו את הכאבים. לא מחקו אותם, אבל הרגיעו במידה ניכרת מאוד. שילוב של המים החמימים והזרמים של הג'קוזי, הביאו את כולי לרגיעה. גם אם בציר עצמו כואב, הרי שהג'קוזי מאפשר הרפיה מלאה בין הצירים.

תוך זמן קצר הפכו הצירים לבלתי נסבלים, ואני נפרדתי בצער מהמים, עליתי על מיטה פשוט כדי לגלות שהלידה ממש כבר כאן.

הרוגע הזה של הג'קוזי (המלווה עד היום את "ילדת הג'קוזי שלי" בת ה15) הוא שגרם במקרה הזה להתקדמות מהירה של הלידה.

אין ספק שכאשר היולדת רפויה ורגועה הלידה מתקדמת בריא ומהר. ולמעשה, כל מה שאנחנו עושים כאן, זה ללמוד איך לשמור על מצב רפוי ורגוע ככל שניתן.

אחרי הלידה הזאת,  עוד אני מספרת מוקסמת לכולם על הלידה הטבעית והקסומה, אומרת לי חברתי שילדה שבועיים קודם: מה את מדברת, רק אפידורל. אפידורל זה הלימוזינה של הלידות.

 

 

 

 

אפידורל

ואיך אפשר בלי התייחסות לאפידורל, הנחשב בעיני יולדות רבות להמצאת המאה, לא פחות מכך, אך משום מה אין אחידות דעים באשר להתלהבות הזאת?

ואחרים ישאלו – מה את מכניסה כאן אפידורל, כשמדובר במגזין של רפואה טבעית?

ואני אכניס אותו. עם כל האמונה שלי בטבע,  לא מתעלמת ממה שהטכנולוגיה יכולה להציע לנו. גם זה כלי שצריך לדעת מתי לשלוף אותו מארגז הכלים.

האפידורל נכנס למאמר הזה ככלי לשימוש. אמנם זהו כלי חיצוני. הוא נכנס לכאן כי גם הוא אופציה העומדת לרשותה של היולדת בכל שלב של הלידה שבו היא מחליטה להשתמש בו. החשוב הוא, גם בהחלטה להשתמש בכלי הזה, להמשיך להיות בשליטה.

חשוב שליולדת תהיה גמישות מסויימת בהבנה שלה את עצמה, כדי שאם תחליט לבקש אפידורל לא תעשה זאת מתוך תחושה של כשלון. כשיולדת מתייחסת אליו ככלי נוסף, שאולי היא מעדיפה שלא להשתמש בו אך הוא לא "מוקצה", היא תמשיך להתקדם בלידה באותן תחושות חיוביות שליוו אותה עד לשלב הזה. יש יולדות שה"כניעה" לאפידורל מסמלת בשבילן כשלון, הרמת ידיים, ובסופו של דבר, במבט לאחור, חווית הלידה שלהן נעכרת בשל הגישה הזאת, וזה חבל, כי במצב כזה, היולדת אפילו לא מפרגנת לעצמה על שעות ארוכות של צירים שהיא התמודדה איתם יפה ובגבורה, בגלל תפיסה טוטאלית של המושגים "לידה טבעית" או "לידה טובה".

בתפיסה שלי, לידה טובה, היא לידה שבה היולדת מרגישה שהיא בשליטה. שהיא מנהלת את הלידה שלה, שכל האנשים שסביבה (בן זוג, אמא, דולה, צוות חדר הלידה) נמצאים שם בשבילה.

לידה מאכזבת, היא קודם כל, לידה שבה היולדת הרגישה שהעניינים יצאו משליטתה. או ש"נחתו עליה" כאבים שלא מהעולם הזה ושהיא לא יכלה להתמודד איתם, או שהצוות החליט בשבילה כל מיני החלטות שהיא לא הספיקה להבין מה משמעותן, פתאום לוקחים אותה מפה לשם, פתאום מבצעים בה כל מיני דברים, אלו הארועים שחורטים חוויה עגומה בזכרונה של היולדת. אמנם, לפעמים הדברים אכן לא צפויים מראש, אך דווקא משום כך, כדאי שתהיה מוכנה לכל. ובהחלט אין טעם שיולדת תוסיף על אלה גם אלמנט של אכזבה עצמית.

בהכנה ללידה אני אפרוש בפני היולדת את כל יתרונותיו וחסרונותיו של ההליך הזה. שלילת אפידורל מכל וכל, היא אופציה קלה כמובן, כמו כל "פנאטיות" בכל דרך חיים. אבל היא לא מאפשרת סינון ושימוש נבון. דווקא כשיודעים את החסרונות של אפידורל, היולדת תוכל לבחור באופציה הזאת, בעינים פקוחות, תוך בחינה של החסרונות הללו, ונסיון למזער אותם למרות הבחירה באופציה הזאת.

 

הגישה החיובית ללידה טבעית, צריכה לבוא ממקום אוהב. ממקום של אהבה עצמית, של אמון בגוף, של אמונה בהחלטות העצמיות שלה. יחס חיובי לכל הליך בלידה, בין אם זה אילחוש, ואפילו ניתוח, יגרום ליולדת להישאר במצב רוח טוב, לשמור על חגיגיות וקדושת המאורע, ולהחלים מהר יותר, תוך יצירת קשר אוהב ובריא עם התינוק החדש.

 

מתוך:

טיפול אישי – הפורטל לרפואה משלימה

http://www.tipulishi.co.il/hebrew/

 

אורנה דן, אם ל13, מטפלת אנרגטית

מכינה לזוגיות, לידה והורות

מנהלת פורום המשפחה שלי בפורטל טיפול אישי

מנהלת פורום הריון ולידה בפורטל כיפה


כל הזכויות שמורות © צרו קשר שיווק באינטרנט הריון ולידה תקנון והצהרת פרטיות קידום והקמת אתרים