ההריון הראשון עבר עלי בקלילות מפתיעה.

כמו כל אשה צעירה בהריונה הראשון היו לי המון חששות ופחדים, וגם המון ציפיות וחלומות לקראת הלידה.

כמו כולן קראתי את כל ספרי ההדרכה, למדתי בע"פ פרקים שלמים מ"המדריך הישראלי" ושוטטתי להנאתי בפורומים שונים.

ידעתי שאין לי מושג לקראת מה אני הולכת, אבל בגדול ידעתי איך נראית לידה ומה אמור להתרחש.

 

במציאות הכל נראה שונה לגמרי מבדמיון.

כשהגעתי לחדר הלידה התברר שיש לי מום מולד, שאינו מאפשר לידה וגינלית, והפנו אותי לחדר הניתוח.

לכאורה פרוצדורה פשוטה, ניתוח נפוץ מאוד, אבל עד היום כשאני שומעת "ניתוח קיסרי" עדיין מציפות אותי שלל רגשות:

פחד...

עלבון...

השפלה...

אכזבה...

ומעל הכל, הרגשה שהגוף שלי בוגד בי... למה אני לא יכולה ללדת כמו כולן?

 

אילה נולדה, מקסימה ומתוקה. הרגשות (וההורמונים) הציפו אותי וסלחתי לה (אבל לא לעצמי) על הדרך בה היא נולדה.

 

הרופאים בישרו לי שגם בעתיד לא אוכל ללדת וגינלית, ואני קיבלתי את הבשורה הזאת כגזירה משמים, ולא חשבתי בכלל לערער עליה.

 

עד...

להריון השני שלי.

פתאום עלו בי שוב כל אותם רגשות סביב הלידה, וידעתי, פשוט ידעתי שאני לא הולכת לעבור עוד ניתוח.

התרוצצתי בין רופאים ומצאתי מי שיאשר לי ללדת בלידה "רגילה", ואז התחלתי לחקור איך בדיוק עושים את זה.

ידעתי שהסיכוי לניתוח חוזר גבוה מאוד, ואצל אשה עם מום מולד הוא גבוה אפילו יותר.

למדתי כל מה שיכולתי על הנושא. קראתי כל ספר שנפל לי לידיים, והחלטתי שאני עושה הכל כדי להצליח.

יצרתי קשר עם דולה (מקסימה), והתכוננתי ללידה טבעית.

 

לא אלאה אותך בסיפור הלידה שלי, אבל השורה התחתונה היא התמונה שלפניך:

יסכה נולדה בלידה טבעית ומדהימה, חוויה מתקנת ומחזקת לנשיות ולאמהות שלי.

 

אחרי הלידה בן זוגי הציע לי ללמוד להיות דולה בעצמי.

בהתחלה היססתי, בעיקר מסיבות טכניות:

כי זה "בלתי אפשרי" עם ילדים קטנים בבית.

אחר כך חשבתי לי ש-למה לא? אפשר ללמוד, ואם אני אראה שקשה לי לעבוד בזה אז זה ישאר ברמת "עוד משהו שלמדתי".

עם כל לידה שאני מלווה אני מרגישה יותר ויותר שמצאתי את הכיוון שלי.

הגעתי לסגירת מעגל מלאה עם הלידה של אילה:

כאדם דתי אני מאמינה שלכל דבר שאנחנו עוברים יש תכלית.

היום אני מאמינה שהניתוח שעברתי הוביל אותי אל התפקיד שמתאים לי.