החיים הם שבריריים. שניה אחת אני נושם ושניה לאחר מכן אולי לא? הלידה היא צומת בין החיים והמוות, כניסה של נשמה חדשה אל העולם. הרבה פעמים השמחה וההתרגשות נוכחים ומסתירים את נוכחותו התמידית של המוות, ולעיתים הנוכחות הזאת שלו מציצה, נגלית ועולה ומחסירה מאיתנו פעימה...

זוג מקסים ומלא חיים וחוש הומור. היא, שרון – עלתה לפני כמה שנים מדרום אמריקה, עם מבטא כבד והרבה צחוק בעיניים. הוא – איש היי טק, גדול ורחב כתפיים, חיוך ענקי וצחוק מהדהד.. הלידה הקודמת שלהם היתה ארוכה מאד, התחילה בירידת מים ואחרי המון שעות - פיטוצין, אפידורל, תפרים.

היא משחזרת שבלידה הקודמת, ברגע שיצאו מהבית לבית החולים היא איבדה אמון שהיא יכולה לעשות את זה, התבלבלה. לא ידעה להסביר את זה כשזה קרה, אבל בדיעבד היא מבקשת שנמצא כלים "להחזיר אותה הביתה" בכל רגע בו היא מאבדת אמונה. דיברנו על דרכים "להחזיר אותה הביתה", בין השאר – תפילה, היא מאד מחוברת לתהילים ומרגישה שזהו אחד הכלים העוצמתיים ביותר עבורה. דיברנו גם על האפשרות של להיות בבית כמה שיותר... עד שממש ממש צריך לצאת לבית חולים כדי שיהיה יותר נח ופחות מתיש ואולי יהיו פחות התערבויות.

הטלפון מהם הגיע בלילה. מהמיטה אני רואה בחלון ירח ענקי מאיר את החצר. הם מדווחים שיש צירים, אבל הם בסדר, מתמודדים, עוד לא רוצים שאבוא. אחרי שעה וחצי שוב טלפון - קצת כואב, לא נח, עוד לא סדיר, אנחנו בסדר, עוד אל תבואי (אבל מכאן והלאה טלפון כל כמה דקות) - טוב, אני באה. גם ככה הלך הלילה..

הלילה הזה פשוט מהמם, ליל קיץ נעים, הירח כמעט מלא, מאיר הכל. אני נוהגת לאט, מנסה לדמיין איך תהיה הלידה הפעם. הלוואי ויהיה להם יותר קל!

אני מגיעה, נכנסת וישר מתגלגלת מצחוק: הם בתנוחה שנראית כמו מסרט כחול - היא כפופה קדימה על שולחן, הוא מאחוריה צמוד, אגן צמוד לשלה והם זזים בעיגולים ואחורה קדימה תוך כדי קולות של ציר... נראה שהתנוחה הזאת עושה להם טוב.

אנחנו נשארים בבית עוד כמה שעות טובות, תה, קפה, ארוחת בוקר.. הילדה מתעוררת. מהר מהר  ובעדינות רונן מארגן אותה ומקפיץ אותה לגן...ושוב - הכול נינוח וזורם, מנמנמים בין הצירים וקופצים לתנוחה המפורסמת שהם סירבו להחליף (גם אני הצטרפתי באיזשהו שלב - היא ביקשה שאכניס את היד ביניהם כדי להגיע לגו התחתון שלה, מה שגרם לי גם להצמד אליהם ולזוז במעגלים... כמה צחקנו מהסיטואציה..)

והנה מתחילים צירים סדירים וטובים, מתחזקים ומתגברים, נראה שצריך לזוז לבית חולים, ואנחנו מתחילים להתקפל.

הגענו - פתיחה 8. הצירים יפים וטובים, שרון מאד מרוכזת בעצמה, אני שואלת אותה בעדינות והיא אומרת שהיא מרגישה "בבית", בתוך עצמה, מרוכזת. מתמודדת מדהים, מעידה על עצמה שקשה לה, שהיא חושבת על אפידורל אבל מבינה שאולי כבר אין מצב.. ממשיכים לעבוד אבל הפתיחה לא מתקדמת. 4 שעות הפתיחה נשארת אותו דבר, והיא מתעייפת ומתחילה להתייאש.

רופא נכנס לבדוק ולהתרשם, ועוד רופא, ומנהל המחלקה ועוד מיילדת, והופס - פקיעת מים שקרתה "בלי כוונה" מרוב בדיקה וחיטוט, ואחרי זה הנה אנחנו בפתיחה מלאה, והראש במינוס 1 ושוב - לא זז ולא זז, וכבר עברו שעתיים מפתיחה מלאה ואולטימאטום מושלך לחלל האוויר - יש לך עוד חצי שעה ואם אין התקדמות - ניתוח.

הרופאים החליטו פה אחד שיש התברגות לא טובה באגן שמונעת מהתינוק לרדת. ניסינו תנוחות להוציא את התינוק מהאגן וכו וכו ושום דבר לא זז.  אני מסתכלת עמוקות בעיניה: שרוני, מה קורה אהובה? "הלכתי לאיבוד".. היא בוכה, "אני לא מבינה איפה אני"..

רונן מוציא את הספר. בספרדית. תהילים  עטוף בכריכה יפהפיה, נראה ישן ושמור. היא פותחת והאור חוזר ללחייה.. היא קוראת בספרדית בקול ואני מצטמררת... זה נשמע מדהים גם בספרדית.  כמה רגעים שהזמן עמד מלכת, קולה ממלא את החדר  ואני מרגישה איך העוצמה חוזרת אליה שוב. היא מניחה את הספר, לוקחת נשימה עמוקה. אני מניחה את ידיה על הבטן שלה... מה שלומו? אני שואלת. היא אומרת שלא נראה לה שהוא התברג לא טוב.. עכשיו כשהיא מחוברת אליו שוב, היא דיי בטוחה בזה. היא רוצה להיות כמה דקות עם רונן ועם התינוק לבד.

אני יוצאת למסדרון לנשום רגע ולעדכן אמא שמחכה בחוץ, ופוגשת מיילדת וותיקה שאני מאד מעריכה, יש לה 34 שנות נסיון ואני מבקשת ממנה - אולי תעברי רגע ותראי מה דעתך, מה יש לנו להפסיד.

אחרי כמה דקות היא נכנסת עם 2 הרופאים שנראה שהם מפנים לה את הבמה בכבוד. היא מציגה את עצמה לזוג ובודקת. אחרי כמה שניות היא מדווחת:

"אין כאן התברגות לא טובה, יש עצם פוביס עמוקה שלא נותנת לתינוק לרדת. את צריכה לשכב על הגב לכמה דקות, כי יש לו למטה מקום לעבור!!!" טוב, לא שלא ניסינו גם את זה אבל האישור שניתן להרגשה הפנימית של שרון נותן לה כח והיא נשכבת על הגב, כמה צירים טובים וחזקים, כולם מחכים ומצפים, החדר מלא אנשים.. ירידות דופק מפחידות, אבל כולם משתדלים לא להלחיץ, כי הנה הנה.. לנגד עיניהם המשתאות של הנוכחים הרבים... תוך 15 דקות נולד לו תינוק גדול ויפה, 3.900!!

לא אפידורל, לא פיטוצין, לא ואקום, לא קרעים (בכלל!)

התינוק יוצא עם חבל הטבור כרוך סביב הגוף, עוברות כמה שניות והוא לא מראה סימנים של נשימה. המיילדת מעסה אותו קצת, סאקשן, ניתוק חבל טבור ומעבר לעמדת החייאה בחדר בנוכחות של רופא ילדים שהגיע בטיסה ועוד 2 רופאים שהיו בחדר.

כולנו בלי נשימה ביחד איתו.. אני מחזיקה ביד אחת את היד של שרון וביד השניה את היד של רונן שמעבר למיטה.. מהזוית בו אני נמצאת אני רואה את היד של התינוק מציצה בין הרופאים. (היא לא זזה לעזאזל), ומנסה מתוך האין נשימה שלי להיות איתם, בשבילם. מאיפה להביא תקווה? היא בוכה, הוא בסדר? הוא בסדר? תגידי לי שהוא בסדר! הוא עם דמעות בעיניים. אני אומרת להם - תקראו לו, תזמינו אותו, דברו אליו, ובליבי מתחילה תפילה - "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך.." אני מתחילה למלמל אותה כדי שישמעו, שיהיו איתי.. חולפות דקות נצח עד ששמענו ציוץ, חריקה ואחר כך בכי, ברוך השם!!! גם לי זולגות דמעות הקלה, תודה לאל ולכל הצוות המדהים שהצילו את התינוק הזה! אני רואה את ההקלה על פני ההורים אבל משהו שם עוד מסרב להשתחרר מהמתח, משהו שלקח לו עוד כמה שעות להתמוסס, עד שהם יכלו לראות את התינוק שנשלח להשגחה.  (איך, איך, לאן אתם לוקחים את היצור הקטן הזה, הוא צריך את אמא....) שרון ורונן מסכימים לפרוצדורה ואני מחניקה זעקה בליבי...

אחרי כשעתיים אני נפרדת ונוסעת הביתה. הידיים שלי על ההגה מתוחות כשאני קולטת שכל המתח והאדרנלין נמצא לי בגוף - כל השעות פלוס לילה ללא שינה פלוס הדרמה של הסוף וההקלה הגדולה, השמחה והידיעה הגדולה שהכל נהיה בדברו. בדרך לישוב שלי אני פונה בדרך עפר אל מעיין קטן שנמצא בתוך פינה קסומה, מין רחם כזה של עצי דולב וליבנה והמון שקט, פינה מוגנת מהחום ומהעולם החיצון. הייתי חייבת לשבת בשקט כמה דקות, לנשום ולהגיד תודה..

המים שקטים והכל עוטף ומרכך.. תודה על החיים השבריריים, תודה על הנשמה שהיום נכנסה אל העולם. תודה על שזכיתי ללוות לידות בחיים האלה, עם כל הקושי וכל היופי, זכיתי למקצוע קסום, מאתגר ומרגש מאין כמוהו. תודה על בני משפחתי היקרה שמחכים לי תמיד בסבלנות אין קץ ...