הלידה של אילין 

נפגשתי עם אילין יומיים לפני הלידה הרביעית שלה. היא סיפרה לי על הלידות הקודמות שלה ואף שיתפה אותי שהרגישה תמיד בחסרון של משהו. משהו שלא ידעה להגדיר אותו אז בלידות הקודמות.

חסרה לה הדמות שתהייה שם איתה ורק עבורה. שתרגיע ושתתרגם לה את מה שהרופאים אמרו. סיפרה שחשה כמו ילדה שיולדת. לא ממש מעכלת ומבינה את מה שקורה סביב. הרגישה שיש המולה סביב הלידה שלה. ואין מי שידאג לילדה היולדת.  אין מי שילטף אותה.

במהלך ההיריון הרביעי שמעה על המקצוע ''דולה'', וידעה  שדולה זה מה שהיה חסר לה שם בחדר הלידה. והיא החליטה שהפעם היא יולדת עם דולה.

נפגשנו ביום ראשון. הזמנתי אותה להיות איתי בקשר בכל עניין שיעלה. ביום שלישי היא התקשרה כדי לספר לי שעשו לה בדיקת-מוניטור והופיעו ירידות דופק של העוברית ובעקבות זאת בבית החולים כבר רוצים להתחיל את הלידה. להתחיל תהליך של זירוז.

הקשבתי, שאלתי איך היא מרגישה עם הרעיון והיה ברור שזה משהו שהיא רוצה אותו, ואולי ירידות הדופק שנצפו במוניטור מצביעות שגם מבחינת העוברית אולי כדאי שכבר יתחיל תהליך הלידה באופן מלאכותי.

ההתרגשות התחילה. ארגנתי את התיק שלי ואת המשפחה שלי ואחה"צ נסעתי לראות את אילין בבית היולדות. היא הייתה במחלקת יולדות עם זירוז באמצעות בלון.

לקראת הערב חזרתי לביתי משום שלא החלה הלידה ואילין הייתה רגועה.

בערך בחצות היא התקשרה מאוד נרגשת שהבלון יצא וביקשה שאגיע.

כשהגעתי היא הייתה כבר במחלקת יולדות. פתיחה של בערך סנטימטר אחד.

בני בעלה היה שם גם הוא.

הצוות היה נחמד והכול היה רגוע, שקט לילי של בית-חולים. גם אילין הייתה רגועה יכולתי לראות ולהרגיש את זה.

עיסיתי את רגליה וידיה כדי להמשיך את הרוגע הזה. ליטפתי אותה כמו שמלטפים ילדה. והיא אפשרה את זה.  בהמשך היא אף הלכה להתקלח.

כשהצירים התחזקו מעט, נענעתי אותה כששכבה על צידה. לא הייתה מעוניינת להעביר את הצירים בעמידה, אז עשינו פעולות להקלת הצירים בשכיבה על הצד. הסברתי לה איך לנשום בצורה שתקל עליה בזמן הצירים והיא פשוט 'רקדה' איתי. היא סמכה עלי ושיתפה פעולה וזה היה נהדר.

הצירים לא היו סדירים ולכן היא חוברה לטפטוף של ''פיטוצין''.

בין הצירים טיפלתי בה בשיאצו ורפלקסולוגיה בכדי ליעל את הצירים.  וליטפתי אותה, ליטפתי המון.  הכאב היה נסבל, אולם אילין פחדה שלא תוכל לשאת את עוצמת הצירים שהולכים וגוברים, היא גם הייתה מאוד מרוכזת במוניטור ובעוצמה של הדופק של העוברית, וכמובן מהגרפים שהמוניטור מצייר שמצביעים על עוצמת הצירים- היא השוותה את הכאב לגרף. אני מצידי ניסיתי להסיח את דעתה מהמוניטור ומרמת הדיוק שלו אבל לא ממש הצלחתי.

לפנות בוקר עלה הרעיון של האפידורל מצידה של המיילדת דליה. מכיוון שאילין קיבלה כל הזמן הזה ''פיטוצין'' על מנת לייעל את הצירים בדרך-כלל נותנים איתו גם ''אפידורל'' כדי שהיולדת לא תצטרך להתמודד עם הצירים המתחזקים.  אילין הייתה מודאגת והמיילדת חשבה שהרדמה ''אפידוראלית'' תרגיע אותה.

אילין רצתה ללדת באופן טבעי ובלי משככים מצד אחד ומצד שני חששה מהכאב. לאחר התייעצות היא דחתה את ההצעה כי בסה"כ הרגישה טוב.

ההתקדמות הייתה איטית מאוד. העייפות נכרה בכולנו. בערך בשש בבוקר הפתיחה עמדה על  כשלושה סנטימטרים והמיילדת אמרה שוב שאם אילין רוצה ניתן לתת לה את האפידורל עכשיו. אילין מצידה בקשה לחכות.

בשבע התחלף הצוות הרפואי ושמחתי לגלות שם פנים מוכרות. לאחר תהליך שגרתי של החלפת המשמרות הגיעו אלינו מיילדת חדשה בשם נורית ומיילדת מתלמדת בשם תמי. נורית בדקה את אילין ואמרה שהפתיחה היא בקושי שלושה סנטימטרים אבל בהחלט לא מתאימה לקבלת אפידורל עדיין.

הייאוש והאכזבה נכרו על אילין. עד לפני כשעה ניסו לדובב אותה לקבל את ה''אפידורל'' והיא סרבה ועכשיו אומרים לה שהיא לא יכולה לקבל את שיקוי הקסמים הזה... הפחד וגם הדאגה מהכאב שיתעצם אוטוטו, התחילה ממש להציף אותה. הרוגע לא היה שם בשלב הזה. היא ביקשה ממש התחננה לאפידורל. אפשר היה להבין אותה. המיילדת הקודמת לא הפסיקה להציע לה את ה''חטיף'' הנחשק כל כך, ועכשיו היא לא יכולה לקבל אותו. איך ייתכן?.

(מבחינה מקצועית מצב שכזה ייתכן משום שהבדיקה הווגינאלית נעשית באופן ידני וה''פתיחה'' נמדדת באמצעות שתי אצבעות והמרחק בינהן. אצבעותיה של המיילדת הראשונה שבדקה את איילין היו כנראה גדולות מזו של המיילדת הנוכחית).

אני מצידי החלטתי לקחת את אילין למקום אחר. ראיתי שאם אני לא עושה משהו מסיח דעת יש סיכוי סביר שהיא תכנס למצב היסטרי ולחוץ וזה ממש לא מה שיעשה לה טוב עכשיו.

היא התחילה לצעוק בשמה של המיילדת שתגיע מהר. בדיעבד היא קראה ''תמר'' ולא ''תמי'' כפי ששמה של המיילדת המתלמדת היה ולכן אף אחד לא הגיע. ושוב בדיעבד, זה היה מעולה.. מיד זה יתבהר.

ליטפתי אותה ודיברתי אליה בקול שקט וברור. הסברתי לה שאני מאוד מבינה אותה. אני יודעת שהיא מאוכזבת ומאוד דואגת אבל אני כאן ואני אשמור עליה. אני אעשה הכול כדי שהיא תהייה בסדר והלידה תהייה בסדר. ובשלב ראשון ביקשתי שתפסיק לצעוק.

אמרתי לה שאני מבקשת שהיא תהייה שקטה ואני אספור עד עשרים. ביקשתי שתהייה שקטה כדי להוריד את רמת האדרנלין שהייתה מאוד גבוהה.  בשקט ולאט ספרתי עד עשרים. אני לא אשכח את העיניים שלה ברגעים האלה. אני ספרתי עד עשרים והיא נשמה בשקט. היא שכבה על צידה ואני הייתי ליד הגב שלה. קרוב אל הראש שלה. ליטפתי אותה וחיבקתי אותה וספרתי. אני חושבת שאף פעם לא ספרתי כל כך לאט... היא הסתכלה עלי מדי פעם במבט צדדי בעיניים שממש יכולתי לראות שם את אילין הילדה. ילדה קטנה שמפחדת. שכל כך זקוקה לאהבה עכשיו.  היו אלה רגעים מאוד מרגשים עבורי. ידעתי מה היא מרגישה ובכל זאת היא מצאה את היכולת להירגע למרות הפחוד, העייפות והתשישות. זה בכלל לא מובן מאיליו.

נרגענו.

הרטבתי חיתול שהבאתי מהבית במים פושרים והנחתי על המצח שלה. זה היה מאוד נעים לאילין וכל כמה דקות הרטבתי את החיתול שוב. היא עצמה את העיניים שם מתחת לחיתול והתמסרה לנענוע של הגוף. זה היה כאילו לא היינו בחדר לידה תוך בית חולים מתעורר לו בבוקר. היינו בתוך בועה. נשמנו, עשינו קולות נמוכים אבל חזקים. עשיתי לה 'רוטציות' עם הרגלים על מנת להקל על העוברית הקטנה לעבור באגן. כדי שיהיה לה יותר מקום. היו אלה דקות של עצומות ביותר. ואז שוב התחיל משבר, אילין שוב לא הייתה רגועה וראיתי זרזיף דק של דם יוצא מכיוון הנרתיק שלה. קראנו למיילדת שתבדוק אולי יש איזו בשורה בעניין הפתיחה.

המיילדת מצידה הייתה סקפטית ובדקה רק כדי למלא את בקשתנו. הבדיקה הקודמת נעשתה כחצי שעה קודם.

הפתעה... נורית, המיילדת, הייתה המומה וגם אנחנו. הפתיחה הייתה מלאה!!! מכאן הכול היה מהיר. המיילדת ביקשה מאיילין ללחוץ ופתאום ראיתי מראה מדהים, בלון מלא בזרמים של נוזלים מתרוצצים בו במהירות מרוב הלחץ. לא הייתה ירידת-מים עד אז, התינוקת למעשה יצאה לאוויר העולם עטופה בקרומים שלה והם פקעו עם יציאתה שלה.

אני, הבטתי ב'בלון' הזה שיוצא מתוך גופה של אילין סקרנית, בכל זאת זה לא מראה נפוץ. אבל גם היה לי חשוב להביט בה, באילין,  בפניה כדי לראות שהיא בסדר. היינו המומות מההתפתחות המהירה והלא-צפויה, אני זוכרת את עיניה פעורות לרווחה.

תוך רגעים קצרים התינוקת הונחה על ביטנה של אילין. רגע של התרגשות עצומה. הרגע הזה שהוא כמו קסם. מתוך גוף של אישה יצאה תינוקת. עובדה שלא נתפסת. התרחשות פלא הבריאה.

זה רגע שבו אני חושבת כמה ברת-מזל אני. הזכות להיות נוכחת בזמן הלידה, הזכות להיות 'צינור' שמקל, להיות כלי-עזר ברגעים עצומים ומשמעותיים אלה. הזכות היא גדולה. ואני מודה על כך.