אני שמחה להביא בפניך את גליון הניוזלטר מספר אחת של אתר אמנות התמיכה בלידה. הגליון צפוי לצאת אחת לחודש, בראשית כל חודש, ולהביא בפני הקוראים תמהיל שאני מקווה שיימצא כמהנה ומעניין.

הפורמט שתכננתי כולל דברי פתיחה קצרים שלי, ושניים-שלושה מאמרי אורחים בנושאים מגוונים הקשורים בתמיכה בלידה. האחד, מאמר מעשי, מהסוג שגוזרים ושומרים, השני תיאורטי ומעורר מחשבה, והשלישי – תיאור מקרה. בדקה התשעים, הצטרף מאמר רביעי- הפרק הראשון ביומן מרתק של פרח-דולות שאני מקווה שימשיך וייכתב באורח קבע בניוזלטר שלנו. בסוף כל גיליון מחכה טיפ קצר, מעין 'פרס' לקוראים ששרדו את האורך.

לפני הכל, אי אפשר שלא להזכיר את מפגש הדולות הנהדר שיזמה וקיימה גילה רונאל בערב חמישי האחרון בביתה הנהדר. כתבתי מעט על המפגש כאן. ואגב, אם כבר התכנסנו, מי שהיתה מתבקשת לפשפש בתיק שמא המפתחות של האוטו של מירב שרמן מצאו בטעות את הדרך לשם. המפתחות נעלמו דפיניטלי בערב המפגש (מירב הגיעה עם האוטו..) ותהיה אסירת תודה למי שאולי תמצא אותם. הטלפון של מירב הוא 08-9493853.

וחדשה משמחת, לפחות עבור מי מכן שמעלה אתר מתארח ברשימת אתרי הדולות. הכנסנו שיפור ושדרוג משמעותי, ומעתה תוכלו להעלות תמונות גם לעמוד הבית, ותודה לדולה שלי ווהל שהציעה ועמדה על כך. הרכיב כבר מותקן באתרים, וכל שעליכן לעשות הוא להשתמש בו להנאתכן. זכרו, תמונה שווה אלף מילים! כדולה, את היא המותג של עצמך, והנראות שלך חשובה. תמונת 'פספורט' בגודל 105 פיקסל מרובע, שמציגה פורטרט מאיר פנים שלך עשויה להוות את כל ההבדל עבור הלקוחות שלך ולהפוך את האתר שלך לאישי ומושך הרבה יותר. אם אין לך עדיין אתר מתארח אנא פני אלי ללא דיחוי למיילmailto:ruti@dulot.co.il.

ועוד טיפ קטן למשתמשות מערכת אתרי הדולות. מספר דולות פנו אלי בטענה שנתקלו בקושי לעדכן את הטקסטים שבמרכז עמוד הבית שלהן. העניין הוא פשוט. צריך לשים לב שתיבת הסימון (הצ'ק בוקס) הקטנה של 'הצג בעמוד הבית' מסומנת, ולא לשכוח להקליק על הכפתור 'לעדכון עמוד הבית' בסיום העדכון המבוקש.

ולדסק חדשות החוץ שלנו. שני קורסי העשרה שעשויים לעניין דולות נפתחים בשבוע הבא. האחד, השתלמות בת ארבעה מפגשים שמתחילה החודש בימי רביעי בערב בדיאדה ת"א החל ב10.5.06 בנושא 'פרחי באך בהריון ובלידה'. מרכזת ומרצה אירית לנדאו, ראש מגמת רפלקסולוגיה במכללת מדיסין, רפלקסולוגית, דולה ומטפלת בפרחי באך. פרטים בדיאדה, בן גוריון 75 ת"א 03-5244484 ובאתר דיאדה.

השני, סדרת מפגשי העשרה בנושא הנקה, המיועדים למיילדות, דולות ולעוסקים במקצועות שסביב ללידה. הסדרה מונה ששה מפגשים, כ"א בן ארבע שעות, שיתקיימו בביתה של המיילדת מינדי לוי בבית-לחם הגלילית (אזור טבעון) בימי ג' החל ב 9.5.06. את סדרת המפגשים תנחה טל מגד, יועצת הנקה מוסמכת IBCLC, בעלת נסיון של 14 שנה בהדרכה וביעוץ הנקה. לפרטים יש לפנות אליה בטלפון 04-9831844 054-5855744 או במייל.

ולמאמרים. בגיליון הראשון, הנוכחי, 'נסתפק' כאמור בארבעה כותבים:

גילה רונאל, האמא של הדולות באזור המרכז – מי שהכשירה עד היום למעלה מ-300 דולות, וליוותה בעצמה אינספור לידות. הפעם גילה חולקת עמנו הרהורים באשר לנושא הנתינה שהוא ביסוד מקצוע התמיכה בלידה. מהי נתינה? האם נותנים על מנת לקבל? ואם לא, איך ומה נותנים, ולשם מה? קראו עוד על השאלה המרתקת הזו מיד.

רותי אורנוי, הכותבת השניה שלנו, היא דולה, שליוותה את בתה בלידה, וערכה מחקר ראשוני קטן, אך מרתק וחלוצי בנושא הלידה הבין דורית. בין השאר נשאלו האמהות: מה לדעתך הקשר בין השתתפותך בלידה בה בתך ילדה לבין הלידות בהן את ילדת? מה קיבלת עבור עצמך? מה עבר עליך מול כאבי הלידה של בתך? בגיליון זה הבאנו את המאמר המתאר את המחקר, באתר מפורסם המאמר כולו בגרסה המלאה.

חגית ספנסר, דולה ומנחת מעגלי לידה המתמחה בדמיון מודרך ו-NLP, היא הכותבת השלישית שלנו. הפעם מספרת לנו חגית איך סייע הדמיון המודרך לליאת, המטופלת שלה, שאושפזה בביה"ח עם ירידת מים ללא צירים, להתגבר בהצלחה על מחסום מסוים שהקשה עליה בתהליך התפתחות הצירים.

נועה בן שימול היא הכותבת הרביעית שלנו בגליון זה. נועה, שעומדת להתחיל את לימודיה בקורס דולות בקרוב, משתפת אותנו בחוויותיה ביומן אישי ומרגש, שייכתב בזמן אמת במהלך השנה, לאורך הקורס. הפרק הראשון, לוהט מהתנור, הגיע רק הערב, ולמען האמת כל העניין התהווה מאתמול להיום! איך שמחתי כשנועה שלחה לי את המייל הראשון שכותרתו 'יש לי רעיון', ולאחריו את הפיילוט, ואת הסכמתה לשתף אותנו ביומן. אז נועה יקרה, פרח-דולות, מה פרח? ניצן-דולה יקרה, בהצלחה בקורס!

משתתף נוסף בניוזלטר הוא פרופ' שאול דולברג, ניאונטולוג בכיר ומוהל, שהכין במיוחד עבורנו טבלת מעקב משקל לעוברים ויילודים. הטבלה הנהדרת תיאלץ להמתין לניוזלטר הבא למרות שהבטחתי מלכתחילה להביאה בגליון זה ועל כך אני מתנצלת. הסיבה, אני והHTML, לא כל כך הסתדר לנו הפעם יחד. ניסיתם לעשות פעם טבלה אמיתית בעמוד רשת?. אז אני ממתינה שגדולים ממני בתורת התכנות יתפנו כדי לשבץ את הטבלה. מי שאגב מעוניינים בה ללא דיחוי, אנא פנו אלי במייל, ואשלח לכם ללא דיחוי. אז התנצלות לפרופ' דולברג ולקוראי הניוזלטר על העיכוב.

לפני שנתפנה לכותבים המוכשרים, אני רוצה להזמין את כולם לא לשכוח לבקר בפורום שלנו, להגיב על הניוזטר, לשאול שאלות ולהתייעץ. הפורום שלנו עדיין בהתהוות, ואני מתכוונת לנהל אותו לאורך תקופה מוגבלת בלבד. התקווה שלי היא כי המנהיגות הטבעית תצמח מהשטח, ואז להעביר אליה את הניהול. ראו הוזמנתן.

להיות דולה / גילה רונאל

בחרתי בצמד המילים הללו להתחיל את המאמר הקצר הזה, שכן הפועל להיות עוטף בתוכו את כל הוויתה של הדולה בעיני.

להיות דולה זה לא רק לקום בשתיים לפנות בוקר מהמיטה, להתקלח, לבדוק שכל מה שאנחנו "צריכות" בתיק המפורסם נמצא שם. להיות דולה זה לא רק להיות ערה שלושים ושש שעות ואח"כ לנהוג הביתה כשמדי פעם את מבינה שנרדמת לשבריר של שניה תוך כדי נהיגה. להיות דולה זה לא רק להיפגש עם נשים ומי שמלווה אותן ולשמוע מהם את החלומות והתקוות לגבי הלידה שלהם וזה גם לא רק להיותם שם אתם ולעזור להם להגשים את החלומות הללו או להחליף אותם במציאות אחרת טובה ומספקת לא פחות.

נתחיל שוב מצמד המילים. להיות דולה זו קודם כל הוויה. להיות דולה זה סוג של בחירה מתוך רצון חופשי וחוסר ברירה פנימי. חוסר ברירה שכן "להיות דולה" זו קריאה (מהמושג Calling ) קריאה שמתבטאת באין ספור פנים בחייה, קריאה שגורמת לה להיות כזאת גם כשהיא אינה עטויה בכובע המקצועי שלה, קריאה אישית פנימית שאומר לה – היי מה שאת, תני לעולם, זו הוויתך.

הרשו לי לחלוק על הדעה הרווחת, המקובלת כל כך בחברה שלנו שאנו נותנים כדי לקבל חזרה. יש באמרה הזאת, בחשיבה הזאת משהו מבטיח. כמעט מפתה. תן – קבל. (או בקיצור, "קחתן"). הנתינה שמצפה לתמורה אינה נתינה נקייה וככזאת היא תלווה בציפיות ולעיתים אף באכזבות, שכן ברגע שהאובייקט שקיבל לא ישיב חזרה "כגמולנו" מפח הנפש יאפיל על מה שהיה, על הנתינה ויגרע ממנה, יכניס רגשות שלא אמורים להיות שם, אכזבות ומפחי נפש.

זכור לי ג'ינגל שהושר בפי זמר מפורסם "לתת זה לקבל", שוב מן הבטחה שכזאת. נכון. הנותן מקבל תמורה שלא תסולא בפז, שמחה אמיתית שנובעת לא מתוך הכרת התודה, לא מתוך האני שצועק "תראו כמה טוב גרמתי", אלא שמחה שנובעת ממימוש אותו חלק אמיתי וטהור באותו אדם שרוצה להעניק מטובו ובמקרה שלנו – מטובה. ההוויה האמיתית של הדולה, בעיני, היא נתינה לשם נתינה. נתינה כי מישהו זקוק לזמן שלנו, לתשומת הלב, לעצה המקצועית וגם סתם לדעת שיש שם מישהי בשבילה, בשבילם.

לעיתים אני כמעט מתבדחת ואומרת שאני מכשירה דולות רק כדי לפגוש את אותן נשים נפלאות שמגיעות כדי להצטרף למקצוע המקסים והלא פשוט הזה. כמעט, כי זו בודאי לא הסיבה היחידה. גם זה סוג של קריאה. אבל ההתבדחות הזאת נטועה עמוק בחוויה שלי.

אחת התכונות הבולטות ביותר שאני פוגשת בתלמידותיי היא הרצון לתת (יתכן וזה גם משום שאני בוחרת אותן כאלה...) ותכונה זו מרגשת אותי פעם אחר פעם, מחדש. כלל לא ברור מאליו בעולם שכל כך מרוכז בעצמו, שמאליל (מלשון אלילים) ריכוז עצמי וטיפוח האגו, למצוא נשים שמקריבות מנוחותן, משעות השינה שלהן, מהזמן אותו הן נמצאות עם משפחתן לטובת האחר. כלל לא ברור בעולם, שמטפח את המשפט ”אני חייב/ת לעצמי", למצוא נשים ש"חייבות" לעזור לזולת. כלל לא ברור ובכל זאת קיים. יום יום אנו פוגשים אותן, יום יום נוספות עוד נשים למאגר ההולך וגדל של נשים שרוצות לעשות למען.

כשאני מדברת על "נתינה לשם נתינה", הדבר אינו אומר שאנו לא זקוקות לבוחן מציאות. את הנתינה אנו מבצעות מתוך שמחה ובידיעה שמה שאנו עושות זה בדבר הנכון. רק אם נהיה משוכנעות שמה שאנו עושות זה הדבר הנכון נוכל להיות שם באותו מקום נכון בשבילם ובשבילנו. לא כל גחמה של הזולת צריכה להקפיץ אותנו. גם יולדת או אדם אחר שמבקש מאתנו דבר מה שאינו הגיוני ואינו נכון, יכול להיתקל בסירוב או כביכול בסירוב מצידנו, אך אין זה אומר שלא היינו שם בשבילם. הריקוד העדין הזה, ההליכה על החבל המאוד דק של מה שנכון להיעשות ומה שצריך להיעשות, היא האומנות הגדולה שעלינו לפתח, לפתח ואז לדעת מתי להתמסר ללא צפייה לתמורה ומתוך שמחה גדולה שבהתמסרות, בנתינה.

*גילה רונאל – נשואה ואמא לשניים, מטפלת בשיאצו ושיטות נלוות, מדריכת הכנה ללידה, מלמדת מיילדות ומטפלים מגע ותמיכה בלידה, מרכזת ומלמדת קורסי דולות במכללת מדיסין ובבית חולים לניאדו, מנהלת תחום הריון ולידה במרכזי "דיאדה", ממחברות טבעי ללדת, הוצאת כתר 2002. ממקימות תנועת 'נשים קוראות ללדת'.

הסיפור של ליאת: על לידה שמתחילה עם ירידת מים ללא צירים / מאת *חגית ספנסר

השמות והפרטים האישיים שונו לצורך שמירה על פרטיות

ליאת התקשרה אלי מבית החולים עם דמעות בקולה:

"רוצים לתת לי זרוז" בכתה. "אומרים לי שאני מסכנת את התינוק שלי אם לא אסכים..."

אתם מכירים את המשפט הזה?

ליאת התאשפזה בבית חולים בסוף שבוע 38 להריונה, אחרי ירידת מים. מי השפיר שירדו היו צלולים, היא הרגישה מצוין וגם העובר שלה המשיך להתנועע כרגיל אבל הצירים לא הגיעו. אחרי יומיים, כפי שמקובל ברב בתי החולים, המליצו לליאת להשרות לידה באמצעות פיטוצין.

ליאת,שזו לה לידתה השלישית, (שתי לידות נרתיקיות ברקע) רצתה מאד ללדת לידה טבעית. היא ידעה שאחד התנאים החשובים להתפתחות לידה הוא מצבה הרגשי ותחושת הביטחון והאמונה שלה. ואולם שהות של יומיים בבית חולים ביחד עם הפעלת לחץ מתמשך מצד הצוות הרפואי לזירוז הלידה עשו את שלהם וליאת הייתה קרובה ל"נקודת השבירה שלה".

אחרי שווידאתי שברמה הפיסית ליאת מרגישה טוב, (אין תופעות של חום, או כאבים) ושגם העובר שלה ממשיך לשדר לה סימנים ש"הכל בסדר מבחינתו" (תנועות כרגיל).

הצעתי לה "למשוך זמן". ולהגיע לסיכום עם הצוות הרפואי שבינתיים, כל עוד היא ועוברה מרגישים טוב, היא מבקשת כמה שעות של "דחית התערבות" ולוקחת את הזמן להחזיר לעצמה את השקט ואת הביטחון.

אחרי מספר שעות הגעתי לליאת לבית החולים. ליאת ששהתה במחלקה סיפרה לי שיש לה צירים מידי פעם. בערך פעם בחצי שעה. השקט עשה את שלו. משהו מתחיל לקרות, זה מעודד. ליאת הייתה מודאגת מכך שהצירים רחוקים וקצרים ומהאיום לגבי ההתערבות.

הנחיתי את ליאת להיכנס להרפייה באמצעות נשימות ודמיון מודרך ואחר כך הנחתי אותה ל"שיחה" עם הגוף ועם העובר שלה. המטרה הייתה לעזור לליאת להרפות ולהירגע וגם להתחבר אל עולם הרגש והתת מודע ולבדוק אם קיימת בגוף או אצל העובר, התנגדות כלשהיא ללידה. התנגדות כזו יכולה להיות על רקע של רגשות כמו פחד,אבל, כעס או רגש מודחק אחר.

ליאת תוך כדי הרפייה, שיתפה שקיימת תחושה של מתח באזור הבטן התחתונה...שתעלת הלידה מרגישה מכווצת..

למה? מה היא מבקשת? "שגם העובר ירצה לצאת"

איך העובר מרגיש? שאלתי

"העובר מרגיש לא רצוי"...ליאת פורצת בבכי גדול..

בהמשך ליאת מתארת את מה שהיא מקבלת כמסר שמגיע אליה מן העובר:

"ליאת לא רצתה שאגיע...היא לא התייחסה אלי במשך ההריון...וסיפרה לכולם שהיא עדיין אינה מוכנה ללידה שלי...."

מה אתה צריך? שאלתי

"שליאת תזמין אותי. שתגיד לי שאני רצוי...."

ליאת תוך כדי בכי מספרת לעובר שלה כמה שהיא אוהבת אותו ומחכה לו. היא משתפת אותו בכך שבאמת היה לה קשה להתפנות אליו במשך ההריון כששני ילדיה תבעו את תשומת ליבה, אבל עכשיו כשהוא יגיע – כולם גם היא וגם אבא והאחים – כולם יפנו מקום בשבילו....

תוך כדי הבכי שהתפרץ החלו להגיע צירים תכופים וארוכים יותר...ליאת נשארה בהרפייה והמשיכה "לדבר" עם העובר שלה ולשדר לו את שימחתה לקראת בואו לעולם. בתוך כחמש שעות ליאת ילדה תינוק בריא ורצוי בלידה טבעית ומליאת אהבה.

סיכום וחומר למחשבה: כ – 10% מהלידות מתחילות עם ירידת מים. בחלק מן המקרים יתפתחו צירים במהלך השעות הקרובות. נוהלי בית חולים ברב המקומות בארץ קובעים שבמקרים בהם לא מתפתחים צירים תוך כ - 48 שעות מזמן ירידת המים – יומלץ על השריית לידה באמצעות זירוז.

הניסיון מראה שלפחות חלק מן הלידות שמתחילות עם ירידת מים ללא צירים, עוברות את מכסת 48 השעות המוקצבות להופעה ספונטנית של צירים ומקבלות בשל כך זירוז להשריית לידה- נכנסות בשל כך ל"מעגל ההתערבויות" (אפידוראל..וואקום...ניתוח קיסרי...) לידות אלה יוצרות אצל נשים רבות תחושות של אובדן שליטה, חוסר אמון בגוף ובאופן כללי חוויה שלילית של לידה.

הסיבות לתופעה של ירידת מים ללא צירים אינן ידועות.

לפעמים הגוף פשוט אינו מוכן עדיין ללדת וכל מה שצריך זה עוד קצת סבלנות...הרבה אמונה...והמון אסרטיוויות ותמיכה על מנת לעמוד מול הלחץ של הצוות הרפואי. כל זאת כמובן בתנאי שהאישה והעובר מרגישים טוב. (מי השפיר צלולים ולא מתפתח חום..)

ולפעמים, כדאי לבדוק אם קיים ברקע רגש כלשהוא שהאישה מסתירה אפילו מעצמה...או שהיא מודעת אבל אינה נותנת לו ביטוי...רגש שיכול ליצור חסימה אנרגטית.

במקרה של ליאת, כמו גם במקרים אחרים, אנחנו לא יודעים בדיוק מה היה המנגנון שיצר את צירי הלידה שהתעצמו במהלך ההרפייה. אולי זה היה קורה בכל מקרה. ואולי רגשי האשמה שליוו את ליאת במהלך ההריון על מה שהתפרש אצלה כ"הזנחה" של העובר, יצרו משקע של מועקה שהפריע להתפתחות צירי לידה. בכל מקרה ההרפייה אפשרה לליאת להתחבר לרגשותיה, לתת להם ביטוי ולשחרר את עצמה מכבלי האשמה.

*חגית ספנסר M.Sc, מטפלת, מנחה ודולה. מנחה מוסמכת לדמיון מודרך ו - NLP. מומחית לטיפול, ליווי והנחייה של נשים בהריון, לידה ואחרי לידה.

בעלת בית אלה. בית לתהליכי טיפול, שינוי וצמיחה.

לאתר של חגית ספנסר מייל chagit@beitella.co.il

טלפון 052-8916931

ליוויתי את בתי בלידה / מאת *רותי אורנוי

חודשים ספורים לאחר שסיימתי את הכשרתי לדולה, בישרה לנו בתי שהיא בהריון. עמדתי להפוך לסבתא. באופן טבעי ביותר היה ברור שאהיה הדולה שלה. התפקיד הכפול שלי, כאמה של היולדת כמו גם הדולה שלה, העירו בי עניין עמוק בנושא אמהות המלוות את בנותיהן בלידה. אפשר לחקור את הנושא מנקודות מבט שונות: נקודת המבט של היולדת, נקודת המבט של הצוות הרפואי, של בן הזוג, של הדולה, ונקודת המבט שעניינה אותי ביותר והיא נקודת המבט של האמא המלווה.

מצאתי שנושא זה טרם נחקר, וכך יצאתי ב"מחקר חלוץ". למדתי שאופי החברה בה אנחנו חיים והאידיאולוגיות של חברה זו מכתיבים ומעצבים את חיינו, אמונותינו, התנהגותנו, מערכות היחסים שלנו, כמו גם את אופי סצינת הלידה, טקסי הלידה וסוגיות המחקר.

חדר הלידה של בית החולים היה מחוץ לתחום עבור הסבתא, למן הרגע שהלידה הופקעה מידי הנשים ונכנסה לתחום הרפואה. עם זאת, בשנים האחרונות, עם השינויים שחלים בגישות ללידה, עם הפקעתה המסוימת מבלעדיות בית החולים ועם ההבנה שלאשה המבוגרת יש תפקיד חיוני במשפחה ובחברה, אני שומעת על יותר ויותר אמהות שליוו את בנותיהן בלידה.

למן המחצית השניה של המאה שעברה, החברה המערבית עוברת שינויים תרבותיים וחברתיים אשר מביאים לשינוי גם בתחומים אלה: חדר הלידה נפתח בפני בן זוגה של היולדת; לצד הקצנת המודל המדיציני של הלידה מגיח לעולם המודל המיילדותי של הלידה; התרבו מחקרים העוסקים בנושאים נשיים כמו לידה ויחסי אמהות-בנות; הסבתא בת זמננו פורצת אל מרכז הבמה החברתית, משנה את גבולות ההגדרות המסורתיות של תפקידיה ומעצבת זהות חדשה.

השינוי בגישות ללידה, ליחסי רופא-מטופל ולזכויות היולדת כמו גם דרישת הציבור, תרמו לפתיחת הדלת הציבורית של חדר הלידה בפני הסבתא. הדלת הפרטית של חדר הלידה, בלידה ספציפית, תיפתח או לא תיפתח בפניה בהתאם למערכות היחסים בין הלוקחים חלק בלידה. מערכות יחסים אלה, ובעיקר מערכת היחסים בין האם היולדת לסבתא, מושפעות, בדומה לתחומי חיינו האחרים מאופי החברה ומהאידיאולוגיות שלה. כך לפני מחצית המאה ההנחה הרווחת היתה שהדרך לבגרות ואוטונומיה דורשת הפרדות של הבת מאמה והתרחקות מהשפעת האם, השפעה שנחשבה מראש שלילית. בשנים האחרונות נוצרה הבנה שההפרדות אינה חיונית, ויכולה להוות שלב ביניים המוביל לשלב של איחוד מחדש; שלב המאופיין ביחסי גומלין של אם בוגרת ובת בוגרת. הדור השלישי של הפמיניזם מתמקד בהבטים חיוביים יותר של אמהות; בנות דור זה, הנמצאות בשלב של איחוד מחדש עם אמהותיהן, מוכנות לראות את אמן לוקחת חלק בלידה כצופה או כממלאת תפקיד פעיל, מוכנות ומצפות לקבל את תמיכתה ואהבתה.

האידיאולוגיה הפטריארכלית-טכנוקרטית-קפיטליסטית רואה טיפוח והזנה כניתנים להחלפה באמצעים טכנולוגיים. כך החברה המודרנית השליכה את ההנקה מאחורי גבה מבלי להניד עפעף, תוך בורות מתנשאת וחוסר הבנה מוחלט לגבי המורכבות והתחכום של תהליך טבעי זה והתאמתו לצורכי התינוק ואמו. בדומה לכך, הלידה הפכה לפרוצדורה רפואית ואף כירורגית, יעילה ו"מנוהלת כראוי", תוך התעלמות מוחלטת, בורות מתנשאת וחוסר הבנה כנ"ל לצרכיה של היולדת ולתרומה שלידה מעצימה עשויה לתרום לה כאשה וכאם. הסבתא בהקשר זה לא היתה קיימת כלל בשל היותה אשה, ויתר על כן אשה ששנות פוריותה מאחוריה, אשה שלא היוותה כח פוליטי או כלכלי, ובודאי חסרה ידע ש"נחשב".
והנה עם ההבנות המתחדשות בנוגע לחשיבות ההזנה והטיפוח, לחשיבות ה"מצע" (לעומת ה"זרע"), חוזר השד ותופס את מקומו המכובד בפיו של התינוק. ויתכן שהסבתא, כחלק מהמארג המזין, תתפוס את מקומה המכובד בחדר הלידה ותתרום בכך לא רק לעצמה אלא גם לאם (בתה) ולדור החדש של הנכד או הנכדה.

פנים רבות להשתתפות בלידה בה הבת יולדת. עבור אמה של היולדת זו עשויה להיות חוויה מתקנת, טקס מעבר, דרך לאישור הדדי בין היולדת לאמה. מעבר לכל אלה, ניצבת הסבתא כשמחצית חייה לפניה. מחצית חיים זו עשויה להיות תקופה של התחדשות, בה תמלא הסבתא תפקידים מגוונים כאשה עצמאית, כ"מטפלת של העולם" או כמה ש-Gail Sheehy מכנה בספרה "מעברים חדשים" "אשה חכמה מדריכה".
להשתתפות בלידת הנכדים עשויה להיות השפעה מכרעת על זהות הסבתא בשנים הבאות. הסבתות שהשתתפו במחקר שערכתי, תיארו תחושת התחדשות, חיבור מחודש לבתן היולדת תוך גאות של רגשי הערכה והתפעלות, ואיכות מיוחדת בקשר עם הנכדים. הלידה היוותה טקס מעבר וטקס קבוצתי ובכך סייעה ההשתתפות בלידה לסבתות המלוות להשלים ולהתפייס עם הלידות אותן חוו כנשים צעירות ולחוות אישור הדדי עם ביתן ועם הצוות המקצועי. כל אלה תרמו לתחושת התעלות והעצמה המהווים נקודת פתיחה ראויה לשלב חדש זה בחיי האשה.

*רותי אורנוי היא בעלת BA במדעי הטבע והחיים, רפלקסולוגית בכירה, נטורופתית ותומכת לידה

טלפון 050-7680125; 09-8985173

לאתר של רותי www.regel.co.il

ruthie@regel.co.il

לעבודת המחקר המלאה של רותי אורנוי

יומנה של דולה מתלמדת, פרק ראשון: למה דולה? / מאת נועה בן שימול

30/4/06 פרולוג, רגע לפני שמתחילים.

בסביבות גיל 16, באחד משיאי הייאוש של גיל ההתבגרות האיום שלי ישבתי עם ליהיא היפה על מדרגות ביה"ס והבנתי שמה שיעשה לי טוב בחיים זה ילד. מאוכזבת ממימוש לא מאושר של חלום ילדות סוער להיות שחקנית רציתי כאן ועכשיו, לצאת מהסרט באמצע ולהביא ילד.
איכשהו הבנתי שרק שם ייתכן מקום שלם ומזין, של קבלה ואהבה וכח.

סוג של פנטזיה מנותקת מכל וכל, בייחוד לנוכח חיי האהבה האומללים שלי דאז.

ומאז, שמרתי לי את התכנית שכללה בית מרובע עם וילונות משובצים בירוק, בעל שחום שנושק לשלום ויוצא לעמל כפיו הטובות, והמתנתי, שואבת כח מהידיעה ששם, יום אחד יהיה אושר.

ליהיא שותפתי לפנטזיה מימשה אותה די מהר ועשתה לה ילדה עוד לפני גיל 20. אולי כי היא היתה נורא יפה.

לי זה לקח יותר מעשור, אבל יום אחד בגיל 28 עמדתי נרגשת מול המקלון והייתי בהריון.

גם כעבור שנתיים מהרגע ההוא אני יכולה להעיד, שלא, למרבה הפלא, לא היה שומדבר מאכזב או דל במימוש הפנטזיה שלי. היה ועודנו זמן מופלא, עוצמתי ושלם ומרגש. ואכן, נהיה אושר.

מישהי התחילה לפעום בי בימים הראשונים של ההריון. אולי היתה זו רוח של קודש, ואולי התינוקת שלי האהובה. וייתכן ואני התחלתי לפעום אז, ולשמוע צלול, לראשונה בחיי הטום-בוי שלי את כל מה שנשי מהדהד. מתעגלת ומבינה, ניהלתי איזה סוג מחודש של הכרה במה שנכון, בכל הקסמים שגופים יודעים לחולל. נגעתי במעגל המימי שמוביל בנות אנוש מזיעת הסקס של הלילה ההוא אל מי השפיר שבבטן שלי, אל דמעות האושר של שנינו רגע אחרי שילדתי.

אני מנסה להתחמק מקלישאה ולא מצליחה: אז התחברתי לבטן של הגוף שלי ומשם לעושר הרגשות שלי שהם המקור המדויק ביותר לידיעות שלי. למעשים שלי.

וככה זה לרצות להיות דולה.

כשידעתי לראשונה שיש דולות, נשים פשוטות עם שזוכות להיכנס ולנכוח בקודש הקודשים, בפלא עולם הראשון, רציתי גם. באינסטינקט, בתשוקה. בעוצמות ראשוניות של חלומות של ילדות רציתי להיות במקום הכי מרגש שייתכן, בתפקיד הכי נוגע-לא נוגע שישנו.

אלא שהנחתי, מוזר איך ולמה הנחתי, שדולה היא בהכרח מטפלת כלשהי,במגע, בתרופות. וקטונתי ודי.

תקופה מאוחר יותר סיפרה לי בת דודה אהובה שאני היא דמות הדולה שלה ושאלה איך ייתכן שאפפעם לא הבנתי את זה בעצמי. ואני הקטנה סיפרתי שבטח, הלוואי אלא ש... ואז היא אמרה איזה דבר פעוט שהניע הכל, שלמדתי כבר פסיכולוגיה ובטח שזה רלוונטי, וזהו.

סגרה לי פינה ונרשמתי לקורס הקרוב ביותר שנפתח והנה היום בכיליון עיניים אני מחכה שיתחיל.

שני חלומות של ילדות ופנטזיה אחת מתגשמים לי עכשיו: אני אמא ויש לי גבר עם ידיים טובות. אני שוב לומדת משחק. ותיכף אלמד להיות דולה.

אוטוטו. בעוד שבועיים יתחיל הקורס ואני סקרנית ושמחה, ורוצה לנהל כאן יומן רשמים ותחושות של מי שהלוואי, ובבוא העת, תהיה שם שוב ושוב ללטף את היד ולראות את הנולד.

שלכן.

נועה בן שימול

כאן מתקרב הגיליון שלנו לסיומו. לפני פיזור, תזכורת קטנה: מי שעדיין לא הקימה את האתר המתארח והמושקע שלה חינם אצלנו מוזמנת לעשות כן. כל שעליך לעשות הוא להשיב על מייל זה ולבחור את שם המתחם המועדף עליך באנגלית, לאחר הקו הנטוי (dulot.co.il/tamar) למשל.

ועוד בקשה. האינטרנט הוא גן עדן של ערך אינפורמטיבי. עבודת גמר בקורס, סיפור לידה או ליווי של לידה, הרהורים שלכן, טיפים לטיפאנץ'-ליין דוגמת זה שתיכף – כולם עשויים לעניין מאד את הקוראים, ולקדם את ענייניכם המקצועיים בזכות החשיפה הממוקדת (קרדיט מלא מובטח מובטח בנדיבות) ובניית המוניטין שבאה בעקבות פרסום מאמרים. אנא הרגישו חופשיים לפנות אלי בפורום, במייל או בטלפון בעניינים אלו ואחרים, כמו גם בהצעות ייעול, מחמאות וביקורת. הטלפון שלי 052-8374237.

וכמובטח לקוראים האמיצים ששרדו את האורך הטיפאנץ'-ליין:
והפעם, רעיון למתנה שימושית ליולדת. כדולה ייתכן שאת רוצה להפתיע את היולדת שלך בשי קטן, אישי ושימושי, בסיום הלידה. מתנה שתמתיק את הפרידה ושתעזור לה לשרוד בצורה הטובה ביותר את ימי האשפוז במחלקת היולדות. שגרת מדידת החום בבוקר היא חובה בכל מחלקת יולדות. מדחום אישי, מתנה חשובה ולא יקרה, יכולה לעשות עבורה הבדל קטן וחשוב. בהנאה.

להתראות בגיליונות הבאים,

רותי קרני הורוביץ